בניגוד למה שמופץ ברשתות החברתיות, מאוד לא מומלץ לזרוק גלעיני פירות לטבע: אם בכלל יצליחו לגדול, הם יפגעו באקולוגיה המקומית וכנראה אפילו לא יהיו טעימים.
בשבוע שעבר שותף ברשתות החברתיות פוסט בעברית שהציע לשמור את גלעיני הפירות שאנחנו אוכלים ולפזר אותם מחלון המכונית בזמן הנסיעה. כותבי הפוסט ציינו כי המנהג נפוץ בסלובניה וגם במדינות אסיה, אם כי לא טרחו להבהיר באילו מדינות בדיוק מדובר. לטענתם, בזכות זה שולי הדרכים בארצות הללו שופעים עצי פרי כגון תפוחים, משמשים, שזיפים ואגסים.
על פניו, הרעיון נשמע מקסים, אך יש שלוש סיבות לפחות לא לנהוג כך.
נשמע כמו רעיון טוב, אבל כדאי לחשוב שוב. עצי שזיף באיטליה | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
סיבה ראשונה: זה כנראה לא יצליח
רוב עצי הפרי בישראל מגיעים במקור מאזורי אקלים יבשתיים או סובטרופיים לחים. אקלימים יבשתיים, כמו אלה השוררים במרכז אסיה (למשל ארמניה, אפגניסטן וצפון סין) ובמזרח אירופה (למשל סלובניה) מתאפיינים בחורף קר, קיץ חם ושתי עונות גשמים עיקריות: בסתיו ובאביב. אקלימים סובטרופיים לחים מתאפיינים בטמפרטורות מתונות יחסית ובעונת גשמים עיקרית אחת – הקיץ. אזורי האקלים בישראל, שכוללים אקלים ים-תיכוני, ערבתי ומדברי, מסווגים גם הם כסובטרופיים, אך כולם מתאפיינים בגשמי חורף.
כשהחקלאים בישראל מגדלים עצי פרי, הם מקפידים לספק להם מים בעונה המתאימה עבורם ולהרחיק מהם צמחים מקומיים, שעקב התאמתם העדיפה לאקלים המקומי עלולים להתחרות בעצי הפרי ולמנוע מהם את המשאבים הדרושים להם. יש עצי פרי מסוימים שיוכלו לשרוד בטבע הישראלי בבגרותם, אך גם הם זקוקים לטיפוח בשנותיהם הראשונות. זרע של תפוח או של תפוז שיושלך בצד הכביש בישראל לא יעשה כנראה דבר חוץ מללכלך את הסביבה, שכן התנאים הדרושים לו כדי לנבוט לא ייווצרו לעולם.
זקוקים להשקייה נאותה ולא יכולים להתחרות בצמחים מקומיים. עצי תפוח באיטליה |
צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
סיבה שנייה: גם אם זה יצליח, זה כנראה יזיק לסביבה
יש בישראל מעט מאוד מקומות שהתנאים הטבעיים הקיימים בהם מתאימים לצמיחה ספונטנית של עצי הפרי הנפוצים. ברכס החרמון, מעל גובה של 1,200 מטר, שורר אקלים הדומה לאקלים היבשתי, ואכן בין צמחי הבר הגדלים שם נמצאים מינים מקומיים של עצי תפוח, שזיף ואף דובדבן.
בתי גידול ישראליים אחרים המתאימים לעצי פרי הם גדות נחלים ומעיינות. בשולי נופי המים המקומיים שלנו מוצאים לעיתים קרובות עצי פרי מקומיים, דוגמת תמרים, תאנים וגפנים. חלקם הופצו לשם באופן טבעי, בידי ציפורים ועטלפים. אחרים הפיץ האדם עצמו במשך השנים, בכוונה תחילה או בהיסח הדעת. היום כבר לא נוכל להבדיל בין תמר או תאנה הגדלים "באופן טבעי" ליד מעיין לאלה שנזרעו שם בעבר. לצידם גדלים על גדות נחלים ומעיינות גם מינים לא מקומיים, שנזרעו שם בכוונה בעבר או שהגיעו כפולשים. אחד הנפוצים שבהם הוא התות הלבן (שלפעמים פירותיו דווקא שחורים), שאפשר לפגוש בשפע לאורך גדות נחלי הצפון.
התות הלבן, שלעתים פירותיו דווקא שחורים, הוא מין לא מקומי שצומח כיום בשפע בגדות נחלי הצפון, ולא רק שם. תות לבן בראשון לציון | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
אז האם כדאי לפזר זרעים ליד נחלים ומעיינות?
לא ולא. לכאורה נשמע מפתה למצוא עצי אפרסק או מנגו עמוסי פירות על שפת נחל מפכפך. אך עלינו לזכור שלא מדובר כאן בשולי כביש, אלא במערכת אקולוגית פעילה – ואחת מאלה שמתמודדות כיום עם איומים כבדים במיוחד. את בתי הגידול הלחים בארץ מאכלס מגוון רב של צמחים, ובעלי חיים רבים מתקיימים גם מאלה מביניהם שאינם מתאימים למאכל אדם. הכנסת גורם זר, שיתחרה בצומח המקומי ואולי יהפוך למין פולש, תוסיף לחץ מיותר למערכת אקולוגית הנמצאת בין כה וכה במצוקה, עקב בצורות וזיהום מים.
כמה מעצי התרבות שלנו כבר הפכו לפולשים בנופי המים של ישראל, למשל דקל וושינגטוניה והפיקוס הקדוש, כך שהאיום אינו תיאורטי בלבד. בנוסף, שטחי טבע רבים בארץ, למשל הר החרמון, הם שמורות טבע מוכרזות, והחוק אוסר להתערב במערכת האקולוגית שלהם.
נחלים ומעיינות הם מערכות אקולוגיות פעילות, והכנסת גורם זר עלולה להזיק להם. עצי תמר סביב עין פלוטית, בדרום ים המלח | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
סיבה שלישית: זרעים הם לא צורת הריבוי הרצויה לעצי פרי
אף שבטבע רוב הצמחים מתרבים בעזרת זרעים, בחקלאות נהוג להרבות עצי פרי בעזרת ייחורים: השרשות של פיסות מהצמח שיוצרות שיבוט שלו. כך אפשר לשמור את המטען הגנטי המדויק של העץ, עם כל התכונות הרצויות מבחינת גודל, צבע וטעם הפרי. אם יש לנו עץ תפוז או תפוח אחד עם פירות טעימים במיוחד, אפשר ליצור ממנו כך זן שלם, שיניב מאות מיליוני פירות טעימים באותה מידה במשך מאות שנים בעתיד. לעומת זאת, עץ שגדל מזרעים יכיל מטען גנטי מעורב, ולכן סביר להניח שהפירות שיצמיח יהיו נחותים בהרבה בתכונותיהם הקולינריות לעומת צמח האם, שתכונותיו נבררו בקפידה.
לבסוף, כמה מקוראינו הביאו לתשומת לבנו סיבה חשובה נוספת: פירות בשולי הכביש מושכים בעלי-חיים וחושפים אותם לסכנת דריסה. רצוי להשאיר את צדי הדרך ללא מוקדי משיכה לבעלי-חיים.
בחרמון הגבוה קיימים תנאי אקלים הדומים לאקלים היבשתי של מרכז אסיה ומזרח אירופה, וניתן למצוא בו כמה מינים של צמחי בר הקרובים לעצי הפרי שלנו. שזיף הדוב (צמח בר) בחרמון | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
מה כן לעשות?
גידול עצי פרי בשטחים ריקים בערים וביישובים כפריים הוא רעיון לא רע בכלל. עם זאת, אנחנו ממליצים שבמקום לפזר זרעים בחוסר אחריות, תשתלו עצים ותטפחו אותם. תצטרכו למצוא אתר שהנטיעה בו איננה עבירה על החוק ולא פוגעת במערכת אקולוגית קיימת, ואז לקנות או לייחר את זן עץ הפרי החביב עליכם, לשתול אותו ולדאוג לו למים, דשן וניכוש עשבים. כן, זאת עבודה קשה הרבה יותר מסתם לפזר זרעים בצידי הכביש, אבל זה ישתלם כשהמאמצים יישאו פרי.
תוכנו של אייטם זה פורסם במקור על ידי – איגור ארמיאץ' שטיינפרס
אייטם זה לקוח מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
