מרוסיננטה של דון קיחוטה ועד שאדופקס מ"שר הטבעות", סוסים רבים שועטים או טופפים בפרקי הספרים שאנו קוראים. מה שאנחנו כותבים עליהם משקף לא מעט הנחות על מקומם בעולם – ועל מקומנו בו.
מערכת היחסים בין האדם לסוס עתיקת יומין. מגיבורים מיתולוגיים, דרך כלי תחבורה חסרי שם וסוסי מלחמה קסומים, ועד חברים מסורים להרפתקאות. סוסים מככבים לעיתים תכופות בספרות ובקולנוע, והאופן שבו הם מוצגים משקף את התפתחות מערכת היחסים בין סוסים לבני אדם גם במציאות הלא בדיונית.
סוסים בויתו כנראה לראשונה לפני יותר מ-5,000 שנה באזור קזחסטן של היום, והשימוש בהם התפשט בהמשך לכל רחבי אירופה ואסיה. על חשיבותם עבור בני האדם מעידה בין השאר הנוכחות שלהם במיתולוגיות של תרבויות רבות. ביוון העתיקה, למשל, הסוס המכונף פגסוס תואר כבן-האלים, ובדומה לחד-קרן הוא סימל טוהר שנשגב מהישג ידיהם של בני אנוש. אך לצד הטוהר המדומה הזה, השימוש בסוסים התפתח בהתאם לצרכים של בני האדם. מערכת היחסים המורכבת בינינו לבינם העמידה את האדם במרכז ואת הסוס לצידו – ככלי תחבורה, כלי מלחמה, כלי עבודה וגם שעשוע וספורט.
גם כיום, יותר ממאה מיליון סוסים, וקרוביהם החמורים והפרדות, עדיין משמשים בהמות משא, מסייעים בחרישת השדות ומספקים תחבורה נוחה, עד כדי כך שפרנסתם וחייהם של אנשים רבים תלויים בהם, במיוחד במדינות מתפתחות. באירופה, בארצות הברית ובמדינות מפותחות אחרות, השימוש בסוסים מתמקד בספורט ובתרבות הפנאי. וכן, מדובר בשימוש – אנחנו משתמשים בחיות הללו.
בישראל סוסים וחמורים נופלים בין הכיסאות. מבחינה רגולטורית הם מוגדרים חיות משק ולכן הטיפול בהם כפוף למשרד החקלאות ולא לאגף להגנה על בעלי חיים במשרד להגנת הסביבה. בשונה מפרות או תרנגולות הם אינם חיות יצרניות, אך גם לא בדיוק חיות מחמד, והיעדר ההגדרה המתאימה פוגע בהם.
על פי חוק צער בעלי חיים, שלא עודכן מאז 1994, יישום החוק ואכיפתו הם באחריות השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות, ובכלל זה הטיפול במתקנים מוגנים. בה בעת, המשרד להגנת הסביבה אחראי על פעילות הקרן למען בעלי חיים המטפלת בחינוך והסברה, מינוי נאמני בעלי חיים, ופיקוח על ארגונים למען בעלי חיים. כך קורה שהאחריות על שלומם של סוסים וחמורים מתנדנדת בין המשרדים והבירוקרטיה מקשה על הדאגה לרווחתם.
אין סוסים שמדברים עברית?
בעשורים האחרונים, עם העלייה המבורכת במודעות לרווחת בעלי חיים, הסוס צועד אט-אט חזרה למרכז הבמה. המגמה הזאת מתגלמת בספרות על כל גווניה, ובמיוחד בספרות הפנטזיה, שהסוסים מקבלים בה לעיתים יכולת דיבור וכוחות שמדגישים ומנגישים לנו את הקשר שלהם עם בני האדם שלצידם.
אומנם אין סוסים שמדברים עברית, אך הודות למחקרים רבים במדעי הסוסיים אנחנו יודעים לא מעט על האופן שבו סוסים רואים וחשים את העולם ועל הפערים בין התפיסה החושית וראיית המציאות שלהם לאלה שלנו. אנחנו יודעים למשל שסוסים רגישים מאוד למגע ושזבובים משגעים אותם אפילו יותר מאותנו. ומכיוון שהם חיות עדר, שפת גוף ומגע הם מבחינתם אמצעים מרכזיים לתקשורת ולבניית קשרים. באנגלית רווח הביטוי "גרד לי את הגב ואני אגרד לך" – סביר להניח שהסוסים המציאו אותו לפנינו.
הצד המואר והחשוך של ההאנשה
כמו בכל מערכת יחסים, תקשורת היא המפתח. לנו, כבני אדם, אמצעי התקשורת העיקרי שלנו הוא דיבור. עבור סוסים שפת הגוף היא כלי התקשורת העיקרי שלהם. אך בספרות הפנטסטית יש גם סוסים שמדברים שלל שפות, ואפילו סוסית. זוהי כבר האנשה (אנתרופומורפיות), כלומר ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם.
סוסים מדברים מופיעים בדרך כלל בספרים כדמויות משנה שכתובות בגוף שלישי עם האנשה מלאה, שכוללת גם התנהגות אנושית למדי ויכולה לכלול אפילו משחקי קלפים או רכיבה על גלגיליות. במקרים אחרים התנהגות הסוס תהיה "סוסית" בעיקרה, אך הספר יציג את המחשבות שלהם, בדרך כלל בגוף ראשון. המחשבות הכתובות הן בעצם הפרשנות האנושית של הסופר או הסופרת, כך שבמקרה כזה נדבר על האנשה חלקית. יש כמובן גם שלל סוסים שלא מדברים, אלא רק צוהלים, ללא האנשה. ואפילו אז, פעמים רבות ההתנהגות שלהם תתואר בצורה סובייקטיבית בידי דמות אנושית.
האנשה היא נטייה אנושית נפוצה מאוד, ונדמה כי כולנו מאנישים מדי יום ביומו בעלי חיים ואפילו חפצים דוממים: "המקרר התעייף", "הכלב עושה לי דווקא", "החתול שלי מקנא", "הסוס הזה עקשן". האם אנחנו באמת יכולים לקבוע מה מניע בעל חיים להציג התנהגות מסוימת?
קל לנו לייחס לאחרים תכונות שמוכרות לנו. אך כשאנו נוהגים כך אנחנו משליכים את תפיסת העולם האנושית שלנו על יצור שאינו אנושי ושתפיסת המציאות שלו שונה בהכרח מזו שלנו. איננו יודעים להעריך אפילו כמה בדיוק היא שונה, וכנראה לעולם לא נהיה דוקטור דוליטל, שהבין את בעלי החיים ודיבר איתם בשפתם. אך אנחנו יכולים להמשיך לחקור וללמוד, כדי להבין אותם טוב יותר.
להאנשה של בעלי חיים יש יתרונות וחסרונות. האנשה מלאה עלולה לגרום לנו להתעלם מהמניעים והצרכים האמיתיים של בעל החיים, וגם האנשה חלקית עשויה לכפות את נקודת המבט האנושית על התכונות וההתנהגויות הטבעיות של היצור החי. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על סוסים כסוסים, אנחנו מפתחים אמפתיה והבנה טובה יותר של בעל החיים. אך האנשה עשויה גם להאיר את עולם הסוסים בפני אנשים שלא פגשו סוס, ולאפשר להם הצצה לעולם פחות מוכר, שבו הם דוהרים עם סוסים להרפתקאות.
האנשה נובעת בין השאר מאנתרופוצנטריות – תפיסה שרואה את האדם כמרכז העולם. ספרים רבים מתארים עולם שנוצר עבור האדם, ובעלי החיים נועדו לשרת אותו ולהזין אותו. הבנת הרעיון הזה חשובה לקידום רווחתם של סוסים ובעלי חיים אחרים, כי אם נעמיד אותם במרכז, חייהם יוכלו להשתנות מאוד.
מערכות היחסים בין הסוסים לבני האדם במציאות ובספרים הן מורכבות ודינמיות. פעמים רבות הן משקפות את הגישה המסורתית שרואה בסוס כלי לשימושו של האדם. ספרים אחרים מציגים יחסי רעות בין אדם לסוס, אך זוהי חברות היררכית שבה האדם הוא השליט. ויש גם את אלה שמציגים יחסים שוויוניים, של שותפות בין שווים. עצם ההגדרה של היחסים האלה לא בהכרח מעידה על הרווחה של דמות הסוס בתוכה, אך היא בהחלט מרמזת לנו על מקומו של הסוס בסיפור, ועשויה להשליך על יחסנו לסוסים במציאות.
סוס ושריון
את הגישה המסורתית, שבה הסוס אינו אלא כלי שרת בידי אדונו האנושי, ייצג היטב מיגל דה-סרוונטס בספרו הקלאסי "דון קיחוטה" משנת 1605. גיבור הספר הוא דון קיחוטה, או דון קישוט בעיבוד העברי של חיים נחמן ביאליק. בהשפעת סיפורי אבירים שרווחו בתקופתו, הוא מדמה את עצמו לאביר עם שליחות, ויוצא למלחמות צדק חסרות סיכוי, למשל נגד טחנות רוח שהוא מדמה לענקים. הוא רוכב על סוס כחוש וזקן בשם רוסיננטה, שבעיני דון קיחוטה הוא סוס מלחמה אציל. מתלווה אליו נושא הכלים הערמומי והשמנמן סנצ'ו פנסה (או סנצ'ו פנצ'ו), הרכוב על חמור.
רוסיננטה הסוס מתואר כמעין השתקפות של דון קיחוטה: גם הוא מוזר למראה, עתידו מאחוריו והוא מסתבך שלא בטובתו במשימות שנמצאות מעבר ליכולותיו. עבור אדונו הוא רק מכשיר שמשלים את דמות האביר הגיבור שהעניק לעצמו. בהתאם לכך התנהגותו סוסית לכל דבר ועניין, בהתאם לידע שהיה על סוסים בראשית המאה ה-17. למרות חוסר ההאנשה שלו, ואולי אף בעקבותיה, נראה שדון קיחוטה מקנה לו במידה כלשהי חשיבות גבוהה יותר מזו שהוא מייחס לבני האדם הסובבים אותו.
חברו הדוהר של האדם
גישה שוויונית יותר הציג הסופר הבריטי ק.ס. לואיס בסדרת "דברי ימי נרניה". גיבור הספר החמישי משבעת ספרי הסדרה, "הסוס ונערו" (1954), הוא נער בשם שסטה, שמגלה בתחילת הספר שאביו החורג מבקש למכור אותו לעבדות לאציל מזדמן. בלילה הוא גונב את ברי, הסוס של האציל, כדי לברוח, ומגלה להפתעתו שהסוס מדבר. ברי מצווה על הנער לפעול לפי הנחיותיו, והם יוצאים יחד לממלכת נרניה הקסומה.
בשונה מרוסיננטה, ברי אינו רק כלי עזר, אלא פרט בעל אופי ואישיות. הוא מתואר כסוס שחצן ומתנשא, שמפגין בתחילה ביטחון עצמי שופע אך בעת צרה הוא בוחר לברוח. אף שהוא מחשיב את עצמו סוס מלחמה, הוא פוחד שבנרניה סוסים מדברים לא מביעים התנהגות סוסית רגילה, כמו להתפלש ולהתגלגל על הקרקע.
בדרך הם פוגשים סוסה מדברת ששמה הוין, שבורחת גם היא לנרניה בליווי נערה. מערכות היחסים בסיפור מורכבות ומשתנות, כאשר הסוס מוביל את נערו והנער את סוסו לסירוגין. ואילו הסוסים המדברים תופסים את עצמם נעלים על סוסים אחרים ונבונים מהם, מעצם כך שהם יודעים לדבר.
שדה הראייה הסוסי: סוסים ניחנים בטווח ראייה רחב בהרבה משלנו, כמעט 270 מעלות לעומת כמעט 180 מעלות בראייה האנושית. אולם ברוב הטווח הזה הראייה שלהם מונוקולרית – כלומר המידע החוזי מגיע רק מעין אחת ולכן הוא דו-ממדי. כדי לזהות עומק תלת-ממדי, מרחקים ופרטים בראייה עם שתי העיניים (ראייה בינוקולרית) בטווח של כ-60 מעלות הם צריכים להסתובב ולהפנות את ראשם אל האובייקט. לכן, אם נפתיע סוס מאחור, הוא קודם כל יבעט או יברח, ורק אז יסתובב לבדוק אם אנחנו טורף או חבר.
חברות היררכית מופיעה גם ב"הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה (1979). הפעם האדם הוא הנער הלוחם אטריו והסוס הוא ארטאקס. בספר אין תיאור פיזי של ארטאקס, אך גם הוא ניחן ביכולת הפנטסטית לדבר בלשון בני אדם.
לכאורה דיבור הוא המפתח ליחסי שוויון, אך בפועל הדיאלוג בין הסוס לאדם מתקיים בעיקר בתחילת המסע ובסופו, ואילו ברוב שלבי המסע הסוס שותק ומשמש בעיקר כלי תחבורה. ההיררכיה ביניהם מובנית אפילו בשמות התואר: אטריו אומנם קורא לארטאקס "חבר", אך מבחינת ארטאקס הנער הוא אדונו, והוא קורא לו "מאסטר". מעניין שבעיבוד הקולנועי של הספר בחרו לשלול מארטאקס את יכולת הדיבור. עם זאת, מפעם לפעם אטריו מדבב אותו בהאנשה עקיפה, ומפרש את התנהגותו בצורה אנושית.
במהלך המסע הקשר בין אטריו לארטאקס התהדק והלך, עד שאטריו התעקש להיכנס לביצות הצער הטובעניות למרות תחנוני סוסו. ההחלטה שמקבל האדון האנושי מתגלה כצעד הרה אסון, כשארטאקס נדבק ביגון וביאוש של הביצה המכושפת ושקע בה בסצנה קורעת לב.
אטריו החליט, ארטאקס שילם בחייו. סצנת הביצה מהסרט (הסיפור שאינו נגמר" (1984):
זכות הבחירה
בארץ התיכונה של ג'.ר.ר. טולקין, שם מתרחשות עלילות "ההוביט" (1937) ו"שר הטבעות" (1954), יש הרבה סוסים, ואפילו ממלכה שלמה (רוהאן) שתושביה רואים בעצמם "אדוני הסוסים". רובם המוחלט הם פשוט סוסים, שבהתאם לגישה המסורתית משמשים כלי תחבורה, עבודה ומלחמה. אך מעל כולם ניצב שאדופקס (תורגם גם כ"סקדופקס"), נצר לגזע סוסים עתיק ואצילי.
שאדופקס אינו מדבר, אבל מתואר כיצור דעתן מאוד בדרכו שלו, השומר על התנהגויות סוסיות טבעיות כמעט ללא האנשה. ההוביט פיפין, מדמויות המשנה הבולטות ב"שר הטבעות", מספר עליו בשלב מסוים כי אין אוכף שיהיה מפואר דיו בעיני שאדופקס, ושהוא יבחר את מי להרכיב על גבו. ושאדופקס אכן בוחר, ומרשה לקוסם גנדלף לרכוב עליו, במעין שותפות המבוססת על כבוד הדדי.
ועם זאת, למרות הכבוד הרב אליו, שאדופקס הוא עדיין סוס שחי תחת דומיננטיות אנושית, וכדי שיוכל להיעזר בו גנדלף צריך לבקש רשות מבעליו החוקי, תאודן מלך רוהאן. היחסים בין הסוס לקוסם אומנם מבוססים על הסכמה וכבוד, אבל אינם שוויוניים: גנדלף הוא זה שמקבל שירותים מהסוס ושאדופקס הוא זה שנותן אותם. ההיררכיה נשמרת גם ביניהם.
מערכת יחסים מעניינת נוספת היא זאת שנרקמת בספר בין ההוביט סאם גאמג'י לפוני ביל. היא מתחילה סמוך לתחילת המסע, בעיירה בריי, כשההוביטים נאלצים לרכוש במחיר מופקע סוסון מסכן ומורעב שסבל מהתעללות ומהזנחה מצד בעליו המקורי. סאם, הוביט כפרי אוהב טבע וחיות, לוקח את הסוסון תחת חסותו, מעניק לו את השם ביל ומשקם אותו לאורך המסע. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים קרובה והדוקה, שבמהלכה סאם אפילו מדבב את ביל פה ושם בהאנשה חלקית. כשסאם נאלץ לנטוש את ביל בשערי מנהרות מוריה האפלות, הפרידה קורעת את ליבו. הם ייפגשו שוב רק בשובם של ההוביטים לבריי בתום הרפתקאותיהם, וביל עוד יזכה להשיב בעיטה הגונה לבעליו המקורי בדרכם הביתה.
טולקין מסכם בצורה מופתית את יחסו המכבד לסוסים בדברים שאומר להוביטים טום בומבדיל – דמות משנה נוספת – אחרי שהציל אותם מצרה: "הנה הם לפניכם, הסוסונים! חכמים הם (מכמה בחינות) יותר מכם, הוביטים תועי דרך – כי חכמתם באפם, וסכנה שאתם מתנפלים לתוכה, הם יריחוה בעוד מועד: ובבקשם להציל עצמם ייטיבו לבחור את דרך מנוסתם. עליכם לסלוח להם: לבם כן, אך הם לא נוצרו להתמודד עם אימת-הכוכים. ראו, הנה הם באים וכל מטענכם עמם!" (כנרת זמורה-דביר, 2014. מאנגלית: רות לבנית).
להסתכל לסוסים בעיניים
החיפוש אחרי שוויון מלא בין סוסים לבני אדם מוביל אותנו אל סופר הילדים הגרמני אריך קסטנר וספרו "שלושים וחמישה במאי" (1931). הספר עוקב אחרי הרפתקאותיו של הילד קונרד (דני בתרגום הישן לעברית), שיוצא למסע אל הים הדרומי עם דודו התמהוני רינגלהוט (הדוד סבוני), והסוס המדבר נגרו קבלו, שפירוש שמו הוא "סוס שחור" בספרדית.
נגרו קבלו מתנהג בתחילת הדרך כדמות שווה לחלוטין בערכה לבני האדם. הוא גם מואנש מאוד, אם כי לא מאבד לגמרי את סוסיותו. נוסף על יכולת הדיבור, הוא מחליק על גלגיליות, מיומנות שרכש בעבודתו כסוס קרקס, עד שפוטר עקב צמצומים, ויש לו תאווה בלתי נדלית לקוביות סוכר. כשהוא מניח לילד ולדודו לרכוב על גבו הוא מזהיר אותם, "אתם רוכבים עלי באחריותכם. מאז שאין לי עבודה גם אין לי ביטוח" (אחיאסף, 1999. מגרמנית: מיכאל דק).
הקשר החברי והשוויוני הזה מגיע אל סופו כשנגרו קבלו מתאהב בסוסה לבנה ומודיע לחבריו שהוא החליט להישאר איתה, להקים משפחה ולשכוח מהגלגיליות ומהקרקסים. הוא בוחר להפנות עורף למציאות האירופית ולתרבות, לחזור לטבע ולהפסיק לדבר, כי דיבור אינו מתאים לסוסים. אך מרגע שהוא חדל לדבר, הוא מאבד את אנושיותו, ואיתה את הכבוד שרחשו לו חבריו האנושיים למסע. הוא הופך בעיניהם מחבר לבהמה ולכלי. בסצנת פרידה כואבת הם מתלוננים "אתה הרי לא יכול לגרום לנו ללכת הביתה ברגל", מתריסים "תפתח כבר את הלוע שלך עיקש על ארבע", ופוסקים "אבל תדע לך שאתה לא סוס, אתה סתם בהמה".
תנו לסוסים עשב: סוסים מותאמים להתקיים בתזונה דלה יחסית, בלי הרבה סוכרים ועמילנים, המבוססת על עשב מגוון ותאית. אף על פי שהם לא בהכרח יסרבו למזונות מתוקים, מאכלים עתירי פחמימות כמו קוביות סוכר, לחם, ואפילו חלק מהפירות, עלולים להזיק לבריאותם.
הסוס שהצליח לדהור למרכז העולם שלנו בצורה המטלטלת ביותר הוא כנראה הסייח השחור, גיבור ספרה הקלאסי של אנה סואל הקרוי על שמו (1877). הספר, שנכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של הסוס, נחשב לאוטוביוגרפיה הראשונה של בעל חיים. הוא משתמש בהאנשה חלקית במטרה ברורה ובלתי מתפשרת להעביר מסר על רווחתם של הסוסים.
במרכז "הסייח השחור" נמצא הסוס בלאק ביוטי (בלאקי), שמספר על חייו כסייח, על התבגרותו, על החוות שבהן חי והבעלים שהיו לו, על טראומות שחווה ועל חברים בדרך. לב הסיפור הוא החברות שמתפתחת בינו לבין נער בשם ג'ק, ובסוף הספר נסגר המעגל כשהם נפגשים מחדש. הסופרת עשתה כל שביכולתה כדי להעביר את ההבנה שסוסים הם יצורים טובים ותמימים מטבעם, וינסו בכל כוחם להתמודד עם המציאות סביבם. בהתאם לכך, אם הם מפגינים התנהגות שלילית, היא תנבע בדרך כלל מפגיעה ברווחתם על ידינו, בני האדם, ומחוסר אונים נרכש, ולכן האחריות היא תמיד שלנו.
הספר מביא מגוון רחב של מערכות יחסים של סוסים עם בני אדם, ומנסה להביא את התפיסה החושית והרגשית של סוסים בצורה נגישה, לפי מיטב הבנתה של הסופרת, שבבירור הכירה סוסים ואהבה אותם. ל"סייח השחור" הייתה השפעה עצומה על היחס לסוסים בעולם, והיא מורגשת עד היום. פרסומו הוביל להקמת תנועות וארגונים להגנה על בעלי חיים, ולפעילות חובקת עולם לאיסור השימוש באמצעי ריסון מגבילים ואלימים, ואף תרם רבות להתפתחות שדה המחקר של מדעי הסוסיים (אקוויטציה).
בבואה ביקורתית של האדם
ולבסוף, האם סוס יכול להיות נעלה על בני אדם? בספרו הסטירי "מסעי גוליבר" (1726) שלח הסופר האנגלי-אירי ג'ונתן סוויפט את גיבורו, למיואל גוליבר, לשורה של מסעות לארצות דמיוניות ששימשו אותו כדי להציג מראה מעוותת בפני החברה הבריטית והתרבות האנושית כולה. המסע הרביעי והאחרון שלו הביא את גוליבר אל ארצם של ההוינהנהונים – חברה מתוקנת ואוטופית הנשלטת בידי סוסים תבוניים, בעוד בני האדם שם הם יצורי פרא מתועבים ולא תרבותיים המכונים "יאהו".
עד מהרה גוליבר קונה את אמונם של ההוינהנהונים הסוסיים בזכות נימוסיו הטובים וידיעותיו הרבות. כשהוא לומד את שפתם, שהיא מעין הדהוד של צהלות, הוא מספר להם את נפלאות התרבות, המשטר והמשפט הבריטיים של תקופתו. הסוסים התרבותיים והנאורים מתמלאים פלצות לשמע תיאוריו, שכוללים גם התייחסות ליחס הנצלני של בני האדם כלפי סוסים, שהם רואים בהם כלי ותו לא, מנצלים אותם ומשתמשים בעזרי רכיבה ואימון מגבילים ומכאיבים.
ההוינהנהונים, מנגד, מוצגים כחברה אידילית: חברת עדר תרבותית, שחבריה לא מכירים מושגים כמו שקר, רמאות, קנאה או בגידה, ורואים בעצמם יצורים נעלים. בארצם, יחסי הכלי והמשתמש המוכרים לנו מתהפכים, ודווקא היאהו הם עבדים חסרי זכויות. אט-אט מתקלפת מגוליבר מסכת התרבותיות שלו, ההוינהנהונים מבינים שגם הוא אינו אלא יאהו פראי וגס ומגרשים אותו מארצם. זהו מסעו האחרון של גוליבר, והוא חוזר ממנו מעורער ושונא אדם. בסופו של דבר הוא מתנחם בחברתם של שני סוסים שקנה ומנסה לשווא לשוחח אתם בשפת ההוינהנהונים.
דרך המראה הסטירית הפך סוויפט את היוצרות בין בני האדם לסוסים. בעולם כזה, ההוינהנהונים וגוליבר נהנו לזמן מה מיחסי חברות היררכית הפוכה, שבה הפלא הוא גוליבר עצמו, בתפקיד האדם-המדבר. ההאנשה המלאה והמורכבת, שמשחקת עם שני הכיוונים של יחסי הכלי והמשתמש, שימשה את סוויפט בכישרון רב כדי לאלץ את קוראיו לצפות בעיניים ביקורתיות במראה המוסרית של עצמם.
איך סוסים לומדים: כשסייח נולד הוא מנסה כמעט מיד לעמוד ולבצע עוד התנהגויות מולדות רבות. מהרגע הזה והלאה הוא לומד בלי הפסקה, בניסוי וטעייה. סוסים נולדים עם תבנית של התנהגויות טבעיות שהם יכולים להשתמש בהן כשהם לומדים לקשר בין פעולה להתניה מסוימת, באמצעות עיצוב הדרגתי על פי תורת הלמידה. מה שמתחיל בפעולות פשוטות כמו עצירה יכול להשתכלל אפילו לפירואט – סיבוב במקום על רגל ציר אחורית, ממש כמו בבלט.
האחריות שלנו לרווחת הסוסים
הדרך שבה אנחנו מדברים על סוסים, כותבים עליהם ומתייחסים אליהם מושפעת מהמציאות ומשפיעה עליה. בשנים האחרונות אנו רואים עלייה מבורכת במודעות לרווחת בעלי החיים, אך מערכת היחסים בין האדם לסוס הייתה ונותרה מורכבת מאוד. יש אנשים שקוראים להפסיק לחלוטין לרכוב על סוסים או ולהשתמש בהם בכל צורה שהיא, ושכל מי שמחזיקים סוסים בכל מצב שאינו מרעה פראי – מתעללים בהם. אבל זו איננה בהכרח הבחירה הנכונה ביותר עבור רוב הסוסים החיים בימינו, שאחרי דורות רבים מאוד של הכלאות וברירה מלאכותית בידי האדם כבר אינם מותאמים לחיים בטבע. אפילו אלה מהם שהתפראו מחדש ולמדו לשרוד בטבע, כמו סוסי המוסטנג בארצות הברית, סובלים כמו חיות בר רבות אחרות מהשתלטות בני האדם על שטחי המחיה שלהם.
תקוותי היא שהעולם מתחיל להתרחק מהגישה האנתרופוצנטרית, ומתחיל ללמוד לשים במרכז את הסביבה, הצומח, ובעלי החיים – לא את עצמנו. הרבה מערכות יחסים נצלניות ואכזריות יצטרכו להגיע אל סופן, ולהתחלף במערכות יחסים מורכבות ששואפות לקדם את טובתו של הסוס; שיובילו אותנו מיחסי כלי ומשתמש לחברות היררכית ובסופו של דבר גם לשותפות מסוימת והרמונית. אבל זו כבר אוטופיה של סיפור אחר.
במציאות מוטל עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לנסות לראות את העולם מנקודת המבט של הסוס. לסוסים, ולשאר בעלי החיים החוסים תחת אחריותנו, מגיעה גישה חופשית לחמש החירויות (או המרחבים) החיוניות לרווחתם: החירות מצמא ומרעב, וגישה לתזונה מגוונת ההולמת את צרכיהם; החירות מאי-נוחות, הכוללת חיים בסביבה מתאימה; החירות מכאב, פציעה ומחלה, ככל האפשר; החירות לבטא התנהגות טבעית, בתנועה במרחב ובחברה מתאימה; והחירות מפחד, מצוקה ולחץ בלתי פוסק. על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות להוביל לשינוי.
שירלי פרבר היא חוקרת ותזונאית סוסים וחמורים, בוגרת תואר שני במדעי הסוסיים מאוניברסיטת אדינבורו. פעילה למען רווחת בעלי חיים ומייסדת ארגון אקווידע להנגשת מדע ומידע בכל הנוגע לסוסים וחמורים.
הוכן על ידי – שירלי פרבר
המאמר ראה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
