כולנו מודאגים מהקורונה, אך לאוסטרלים יש סיבה נוספת לדאגה – התפשטות חיידק טורף, שמנגנוני ההפצה שלו עדיין אינם ברורים לחלוטין.
בוקר אחד התעורר סטיבן מיקאק (Mikac), הרגיש כאבים ברגל וראה שם סימן קטן ועגול. מיום ליום התחזק הכאב והעיגול גדל, עד שתוכו נפל החוצה כעיסת בשר ומוגלה והשאיר חור ברגל. בבית החולים נאמר לו שמדובר בכיב בורולי (Buruli ulcer) – מחלה שגורם החיידק הטורף Mycobacterium ulcerans. מיקאק נזכר שראה בטלוויזיה דיווח על התפרצות של המחלה הזאת באזור, אך חשב שזה לא הגיוני, כי זוהי מחלה טרופית ובמלבורן, שבה הוא גר, האקלים הוא ממוזג ימי. לאחר שהרופאים וידאו זאת בעזרת דגימת DNA, היה ברור שכמו מאות אוסטרלים אחרים, מיקאק נפל קורבן לחיידק הטורף שגורם לבורולי ומבלבל חוקרים לפחות כמו נגיף הקורונה. לאחר עשורים של מחקר, מדענים עדיין לא בטוחים איך מחלת הבורולי מדבקת ומתפשטת.
החיידק M. ulcerans מפריש חומצות מיקוליות – חומצות שומניות המגינות עליו מתנאי סביבה קשים ומקנות לו יכולת הישרדות גבוהה. כאשר החיידק חודר לגוף האדם החומצות האלה הורסות תאים של מערכת החיסון, ובלעדיהם הזיהום יכול להתפשט בגוף ולגרום למוות של הרקמות. חיידקים שמפרישים חומצות מיקוליות קרויים מיקובקטריה, והם האחראים למחלות כמו שחפת וצרעת; אך בניגוד אליהם, החיידק הגורם לבורולי אינו עובר בקלות מאדם לאדם. מבחינה זו הוא דומה יותר לחיידק הטטנוס, ששורד בסביבה תקופה ארוכה עד שנקרית לו הזדמנות להיכנס לגוף דרך פצע בעור. אולם, בניגוד לטטנוס, חוקרים לא הצליחו לבודד את החיידק הגורם לבורולי ישירות מדגימות אדמה, ממים או מצמחים מהסביבה שבה התרחשה ההדבקה.
מחלה לא רווחית
מקור החיידק כנראה באוגנדה, באזור קו המשווה באפריקה. במשך שנים רבות נותרה המחלה מוזנחת, וכמעט לא הושקעו משאבים בפיתוח תרופה או חיסונים נגדה – בדומה למחלות אחרות הפוגעות באזורים עניים, שתושביהם אינם יכולים לשלם על תרופות יקרות ובדרך זו לממן את המחקר הדרוש כדי לפתח אותן. באמצע המאה ה-20 החלו להתרחש התפרצויות של המחלה באוסטרליה, ובעקבות זאת הוגברו מאמצי המחקר של החיידק והמחלה. אף על פי כן, עדיין איננו יודעים מספיק על מנגנוני ההפצה של המחלה, ומדוע היא מתפרצת ולאחר זמן-מה שבה ודועכת ללא סיבה נראית לעין.
מחקרים מלמדים כי יש כמה זנים שונים של החיידק, וזו כנראה הסיבה לכך שקשה לקבוע את אופן ההדבקה. הזן שהיה המקור המשותף של כל הזנים האלה הועבר מאפריקה לפפואה-גינאה החדשה לפני כ-1,000 שנים, ומשם הגיע לאוסטרליה לפני כ-300 שנה, כנראה באמצעות מהגרים מאירופה. באוסטרליה התפתחו זנים אחדים, שכל אחד מהם מתאפיין כנראה במנגנוני הדבקה והתפשטות אחרים. למשל, התגלה כי ה-DNA של החיידק מופרש בצואה של יונקי כיס (פוסומים, בנדיקוטים, קואלות), שקצתם סובלים מסימפטומים וקצתם א-סימפטומטיים. אבל איך החיידקים מגיעים לחַיוֹת ומהן לבני אדם, וכיצד הם עוברים בין בני אדם?
אחת ההשערות היא שהחיידק עובר מאדם לאדם בעקיצות יתושים, בדומה למלריה. על פי השערה זו, היתושות אינן מושפעות בעצמן מהחיידק, שהן מחדירות לגוף של יונקים בעת מציצת דם. הדעות חלוקות בשאלה אם החיידק נישא בגוף היתושה וכך עובר מיונק ליונק, או שמא חיידק שכבר נמצא על עור היונק חודר לתוך הגוף דרך הפצע שיצרה העקיצה.
שרידי DNA של החיידק נמצאו ביתושים באוסטרליה, אך מחקרי שטח באפריקה לא גילו יתושים נגועים. רוב ההדבקות באפריקה התרחשו בקרבת נהרות ואגמים, ואחת הסברות היא כי החיידק מועבר על ידי חרקים נשכניים אחרים החיים קרוב למים, לא על ידי יתושים. לא נמצאו באפריקה יונקים נשאים. מחקרי שטח דומים החלו באוסטרליה, אך נעצרו בשל התפרצות מגפת הקורונה.
כעת, כאשר המחלה זוכה לעניין מחודש, ייתכן שתחול התקדמות בחקר המחלה ואולי תימצא דרך לבלום אותה. אמנם רוב המחקרים הנערכים כעת עוסקים בזנים האוסטרליים של החיידק, אך ייתכן שהממצאים יועילו גם לתושבי אפריקה.
הכתבה כתובה בידי – ד"ר בת שחר דורפמן
הכתבה נלקחה מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
