להתרבות שריפות היער באמזונס יש גם תוצאה בלתי צפויה: הפיח שהן מפיצות מאיץ את הפשרת הקרחונים בדרום אמריקה.
כשאנחנו נמצאים בשמש בבגדים כהים, חם לנו יותר מאשר אילו היינו לובשים לבן. הסיבה לכך היא שצבעים שונים בולעים את האור או מחזירים אותו במידה שונה: ככל שהצבע כהה יותר, הוא בולע חלק יותר גדול מקרינת השמש, ולכן מתחמם יותר. זה נכון גם לצבע הקרקע, כך שצבעים בהירים מחזירים לחלל חלק גדול מקרינת השמש המגיעה אליהם ולכן מחממים פחות את כדור הארץ.
לתכונת החזרת הקרינה קוראים אלבדו. לשלג ולחול המדבר, לדוגמה, יש אלבדו גבוה עקב צבעם הבהיר – ולכן מומלץ להרכיב משקפי שמש גם בטיול בנגב וגם כשיוצאים לסקי בשלג. אך אם השלג משנה את צבעו לגוון יותר כהה, הוא בולע יותר קרינה ועלול להפשיר מהר יותר.
זה בדיוק מה שקורה בקרחון זונגו בבוליביה. השלג והקרח משנים צבע בגלל הפיח הנישא אליהם משריפות היער הסמוכות באזור האמזונס. חוקרים מברזיל ומצרפת גילו בעזרת מדידות ומודלים שהרוח מובילה את הפיח מהשריפות מערבה. באזור רכס האנדים היא מתרוממת ויכולה לשאת את החלקיקים השחורים לגובה של 5,000 מטר, שבו נמצאים זונגו וקרחונים נוספים.
כשהפיח הכהה מכסה את הקרח, האלבדו של הקרח יורד ומאזן האנרגיה של המשטח עולה. החוקרים מצאו שתוספת הקרינה מחממת את פני הקרחון ומאיצה את קצב הפשרתו ב-11.7 אחוז. לראיה, החוקרים מצאו שזרימת המים מקרחון זונגו עלתה בחודשים האחרונים אף על פי שכמות המשקעים הייתה נמוכה יחסית. אחד ההסברים לכך עשוי להיות הפיח שהגיע מהשריפות באמזונס.
לולאה שמחזקת את עצמה
תהליך שינוי האקלים וההתחממות הגלובלית מגביר בעצמו את קצב הפשרת הקרחונים ברחבי העולם וקשור גם להתגברות ההיקף של שריפות יער ברחבי העולם. אלה, בתורן, תורמות גם הן להמסת הקרחונים. כך נוצר משוב חיובי: הקרחונים מפשירים, לכן הקרקע הכהה נחשפת, בולעת יותר קרינת שמש וכך מחזקת את תהליך ההתחממות. התוצאה: עוד הפשרת קרחונים, וחוזר חלילה.
עבור בני האדם החיים בהרי האנדים, הקרחונים הם מקור מים חיוני, כך שהם תלויים במידה רבה בכך שהקרחון יפשיר בקצב איטי וקבוע לאורך השנה כולה. אם התהליך יאיץ, הקרחון עלול להתמוטט בעונות מסוימות, ולהיעלם לגמרי בעתיד. דבר כזה יסכן את חייהם של מיליוני אנשים.
בנוסף, הפשרת הקרחונים היבשתיים מגבירה את קצב העלייה של מפלס האוקיינוסים, שכבר עכשיו מתרחש מהר יותר ממה שחזו המדענים בדו"ח הקודם של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) שפורסם ב-2013. עליית מפלס האוקיינוסים צפויה לסכן עד שנת 2050 את שלומם של 1.5 מיליארד אנשים שיגורו אז בקרבת החופים או ליד קרחוני הרים.
מעבר להשלכות הישירות של הפשרת הקרחונים, יש לה תוצאות עקיפות רבות אפשריות שקשה להעריך מראש. ייתכנו לדוגמה שינויים בטמפרטורת האוקיינוסים ובמליחותם, שינוי בזרימת הנהרות, סחף קרקעות ועוד.
הטבע לא מכיר בגבולות מדיניים, כך שכל מדינה נושאת באחריות על מה שקורה בתחומה, גם אם יש לזה השלכות אזוריות וגלובליות נרחבות. דוגמה לכך היא מינרלים ממדבר סהרה שנישאים ברוח אל מעבר לאוקיינוס ומפרים את הקרקע הדלה בחומרי מזון באזור האמזונס. מדובר במנגנון טבעי חיוני והכרחי לקיומו של היער העצום. גם הפוטנציאל של הובלת חלקיקי פיח משריפות היער על ידי הרוח הוא גדול וחשוב שנבין אותו טוב יותר כדי להתמודד טוב יותר עם השלכותיו.
יער האמזונס חווה כבר כעת תנאים יבשים יותר בעקבות שינויי האקלים והתחזית הפסימית מדברת על השמדת 16 אחוז משטח היער בשריפות עד שנת 2050. בנוסף, שינויים במדיניות של ממשלת ברזיל לניהול שטחי באים לידי ביטוי בשריפות רבות מעשה ידי אדם. התמוטטות המערכת האקולוגית ביער האמזונס, שאחראי לחלק משמעותי מאספקת החמצן העולמית, מסכנת את האקלים העולמי באופן ישיר, אבל זה לא הכול. המחקר על הקרחון זונגו מראה כעת שגם תופעות הלוואי עלולות להיות חמורות.
מחבר המאמר – רפאל שטרן
מקור המאמר – אתר האינטרנט של מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
