כבישים ובנייה מצמצמים יותר ויותר את שטחי המחיה של בעלי חיים ודוחקים אותם לתאי שטח קטנים. עבור רבים מהם, רק מסדרונות אקולוגיים יוכלו להציל אותם מהכחדה.
דמיינו את שמורת הסרנגטי באפריקה: מישורים עצומים משחירים ממאות אלפי אנטילופות בנדידתן השנתית. אתם מבחינים בכמה זברות הבולטות בלובנן בתוך העדר, ובשוליים מזדנבת להקה של צבועים. חלקכם אולי מדמיינים כבר את הפתיח של "מלך האריות" ברקע.
לא קשה להבין למה סצנה כזאת יכולה להתרחש רק במרחבים טבעיים עצומים. תציבו גדר או כביש בדרכה של נדידה כזאת, ואוכלוסיית האנטילופות תקרוס, בלי אפשרות להגיע למקורות המזון העונתיים שלה. וזה בדיוק מה שקורה במציאות: גידור שטחים פרטיים, סלילת כבישים חדשים והתרחבות שטחי החקלאות במזרח אפריקה, כולם פוגעים בנדידה הגדולה ודוחקים את בעלי החיים המשתתפים בה לקראת הכחדה.
הבעיה הזו נקראת קיטוע בתי גידול. בכל רחבי העולם רואים כיום איך שטחים טבעיים מחולקים לתחומים קטנים יותר ויותר ונשארים כלואים במקלעת של נופים מלאכותיים. שטח טבעי כזה, המנותק משטחים טבעיים אחרים, הופך פגיע מבחינה אקולוגית, ורבים מהמינים החיים בו עלולים להיכחד.
הקשר בין קיטוע להכחדה?
מינים רבים של יצורים חיים לא יכולים לחצות מחסומים מעשה ידי אדם. מספיקה גדר רשת פשוטה כדי לבלום את תנועתם של רוב היונקים הגדולים, ואילו יונקים קטנים יותר, זוחלים ודו-חיים אינם מסוגלים לחצות כבישים, במיוחד אם יש בהם גדר הפרדה בין המסלולים. כביש הוא גם מחסום משמעותי רציני עבור חסרי חוליות רבים, כמו חלזונות, חרקים לא מעופפים ויצורים נוספים. בעלי חיים השוכנים בתוך הקרקע, למשל שלשולים וחולדים, לא חוצים כבישים בגלל תשתית החצץ שלהם, שלא מאפשרת התחפרות. אפילו עופות וחרקים מעופפים מסוימים ממאנים לחצות כבישים ונוטים להישאר בתא השטח המקורי שלהם.
הבעיה פוגעת גם בצמחים, שכן מבנים מלאכותיים בולמים לעיתים את יכולתם להפיץ את זרעיהם. היא חמורה במיוחד עבור צמחים שמסתמכים על הפצה עצמית למרחקים קצרים, או על הפצה בעזרת חרקים.
מניעת המעבר עלולה לעורר כמה וכמה בעיות. ראשית, לעיתים תא השטח שנותר אינו גדול מספיק לבדו לקיומם של מינים שהתקיימו בו לפני הקיטוע. כשאזור שכלכל בעבר עדר של עשרים צבאים מחולק לעשרים חלקות מבודדות שבכל אחת מהן חי צבי אחד, ברור שהמין לא ישרוד. הדבר נכון במיוחד למינים החיים בלהקות ובעדרים, וזקוקים לגודל אוכלוסייה מינימלי כדי להתקיים.
גם כשהשטח מצליח להמשיך לקיים אוכלוסיה קטנה, היא חשופה יותר לסכנות. אם אסון כמו שריפה או זיהום מכה בתא שטח המחובר לשטחים אחרים, המינים שנעלמו מהשטח יוכלו לחזור ולאכלס אותו מתוך האוכלוסיות השכנות. אך לשטח מנותק אין אפשרות להשתקם וכל אירוע קיצון עלול בסבירות גבוהה להסתיים בהכחדה.
גם מינים ששרדו את שתי המכשלות הראשונות, חשופים עדיין לסכנה השלישית: סחף גנטי. בתופעה הזאת גֵנים מופצים באוכלוסייה, לא בזכות ערכם ההישרדותי, אלא עקב מגוון האפשרויות המוגבל שמעמידה אוכלוסייה קטנה. המשמעות היא שאוכלוסיות קטנות מאבדות את המגוון הגנטי הנחוץ להן כדי להסתגל לשינויים בסביבה, כגון בצורת או מגפה. הן הופכות פגיעות לאירועים שלא העמידו בסכנה את האוכלוסיות המקוריות והגדולות, שהיו בעלות כושר הסתגלות רב יותר.
מעברים ירוקים
כדי לשמור על מגוון המינים יש לאפשר מגע בין אוכלוסיות בשטחי טבע אחרים. כאן נכנסים לתמונה המסדרונות האקולוגיים.
מסדרון אקולוגי הוא שטח פתוח המחבר בין שניים או יותר שטחים טבעיים שמורים, ונועד לאפשר מגע בין אוכלוסיות של מינים מתוך השטחים הללו. במדינות רבות הוכנסו מסדרונות אקולוגיים לתוכניות המִתְאר, כדי לאזן את תנופת הפיתוח המודרנית עם שמירת טבע. המסדרונות האלה לא נחשבים שמורות טבע בפני עצמם, אך בדרך כלל חלות בהם הגבלות על פעילות שעלולה לפגוע בתנועת מינים, כמו בניית בניינים או הקמת גדרות. במקרים מסוימים אפילו מחייבים את בעלי השטח להסיר גדרות ולעשות שיקום נופי, כדי לאפשר לאוכלוסיות שהופרדו לשוב ולהיפגש.
במסדרון אקולוגי יכולים להיות שטחים חקלאיים, אך כדי שיתאפשר למגוון רחב של מינים לעבור בו נוהגים לשמור על רצועה של נוף טבעי, או לפחות איים של נוף טבעי בנוף החקלאי, שבעלי חיים הנמצאים בדרכם מקצה אחד של המסדרון לעברו השני יוכלו להסתתר בהם.
לא כל המסדרונות דומים, כמובן. באזורים מסוימים נשמר רק מסדרון צר, דוגמת תעלה שמאפשרת מעבר של בעלי חיים וצמחים בתוך המים ועל הגדות. במקומות אחרים נחוץ מסדרון רחב יותר. הצבי המצוי הוא מקרה קיצוני במיוחד: כדי לקשר בין אוכלוסיות של צבאים יש לשמור על מסדרונות ברוחב 800 מטר לפחות.
מסדרונות ירוקים קיימים כיום במדינות רבות ברחבי העולם. במקומות מסוימים המסדרונות הללו אפילו חוצים את הגבולות המדיניים, כפי שעושה המסדרון העובר לרוחבה של כל אירופה והמסדרון החוצה את כל מרכז אמריקה לאורכה.
מסדרונות אקולוגיים חוצים בדרכם מחסומים מלאכותיים, למשל כבישים. הפתרון שנמצא כדי לאפשר מעבר רציף של מינים הוא הכשרת "מעבר הכרחי" – התקן בנוי שמאפשר למינים בטבע לחצות את המחסום. זהו החלק בעל הנראות הגבוהה ביותר במסדרון האקולוגי, ויש הנוטים לבלבל בינו לבין המסדרון עצמו.
רבים מהמעברים החיוניים הם מעברים תחתיים: צינורות, גשרים וגם התקנים שנוצרו במיוחד עבור בעלי חיים. הסוג הנפוץ ביותר של מעברים תחתיים הוא מעבירי מים שנמצאים בדרך כלל בערוצים מתחת לכבישים, ואכן מינים רבים של בעלי חיים משתמשים בהם. אך מינים רבים אחרים אינם מותאמים למעבר והפצה דרך מנהרות. עבורם בונים מעברים עיליים – גשרים רחבים מכוסים אדמה ונטועים בצמחייה המקומית. מעבר עילי שתוכנן כראוי יאפשר הפצה של צמחים ומעבר חופשי של כל בעלי החיים האזוריים, החל בחלזונות וכלה בצבאים.
מסדרונות אקולוגיים בארץ
החל משנת 2000 מקודם בישראל מסדרון אקולוגי ארצי, הנפרש מהנגב עד הגולן, ומורכב מסדרה של מסדרונות קטנים יותר המחברים בין שמורות, גנים לאומיים ויערות קרן קיימת לישראל. המסדרונות הללו אמורים ליצור בסופו של דבר רצף טבעי לאורך המדינה – מעין "חוצה ישראל" עבור החיות והצמחים.
הטמעת המסדרונות בתוכנית המתאר הארצית טרם הושלמה, אך המתכננים כבר החלו להתחשב בהנחיות המגיעות איתם. אפשר כיום לראות מעברים עיליים לא מעטים מעל כביש 6 וכבישים מהירים אחרים בארץ. מצלמות שהוצבו לניטור השימוש במעברים הללו תיעדו תנים, דורבנים, ארנבות, גיריות ובעלי חיים אחרים חוצים אותם. בין משתמשי המעברים נמצא כמובן גם מין האנטילופה היחיד החי במרכז הארץ: הצבי המצוי. הצבי הוא "מין הדגל" של המסדרונות האקולוגיים בישראל. עקב דרישותיו הגבוהות מבחינת שטח ומידת הפרעה, ההנחה היא שאם המסדרון מגן על אוכלוסיית הצבאים, הוא מגן גם על שאר המינים בתא השטח.
החלק הצר והבעייתי ביותר במסדרון האקולוגי הארצי נמצא במרכז הארץ, כלוא על ציר הגבעות שבין גוש דן לגדר ההפרדה. חלק ניכר ממנו מקביל לכביש חוצה ישראל. לכל פעולת בנייה וסלילה הנעשית על ציר הגבעות יש השלכות על המסדרון האקולוגי. התרחבותה של העיר מודיעין, למשל, יצרה את אחת הנקודות הצרות ביותר על ציר הגבעות, שרוחב המעבר בה מוגבל באחד המקומות לכ-600 מטר. תוספת בנייה בשטח הזה עלולה לחתוך את הארץ לשניים מבחינת אוכלוסיית הצבאים.
מהמסדרון האקולוגי הארצי יוצאות גם שלוחות הנמתחות מציר הגבעות מערבה ומחברות את הטבע המקוטע של מישור החוף אל השטחים הפתוחים הרציפים יותר ממזרח. רוב המסדרונות הצדדיים הללו עוברים לאורך עמקי הנחלים: הירקון, נחל שורק ואחרים.
אחת השלוחות המעניינות של המסדרון הארצי היא מסדרון "מזכרת בתיה וסובב רחובות", הנמצא בין הערים רמלה ורחובות, בקצה רצף של שטחים פתוחים המתחיל בגבעות מודיעין. רוב המסדרון הוא שטח חקלאי פתוח, אך מצויים בו איים של בתי גידול טבעיים, המקיימים מגוון גבוה של מיני צמחים ובעלי חיים. יונקים גדולים, דוגמת שועלים וגיריות, חופשיים לנוע ולצוד בשטחים החקלאיים, אך המאורות ומקומות המסתור שלהם נמצאים באיים הטבעיים.
בדומה למסדרון של ציר הגבעות, גם השטח הזה מאוים בידי תנופת הבנייה באזור: תוכנית שמקדמת בנייה במזרח רחובות עלולה להביא להצרת המסדרון לכדי מחצית מרוחבו הנוכחי. ההקטנה הזאת של תא השטח צפויה להביא להיעלמות של מינים מהשטח הזה ומשטחים המחוברים אליו.
בעבר חי האדם כשהוא מוקף בטבע, אך כיום המצב הפוך לעיתים, והשטחים הפתוחים הם אלה שנשארים קטנים ומבודדים. המין האנושי מתקדם לעבר עולם צפוף ומתועש, שיהיה בו קל לדחוק את הטבע להכחדה, אפילו בלי שנרגיש. כדי להשאיר לטבע מקום בעולמנו, יש לתכנן ולהותיר לו מרחב להתקיים בו. תכנון נכון יתחשב במעבר של מינים ובצרכיהן של אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים. כך נוכל לתמוך במערכות האקולוגיות החיוניות לנו, וגם נאפשר לכמה מההיבטים הפראיים ביותר של הטבע, כמו הנדידה הגדולה במישורי הסרנגטי ועדרי הצבאים בגבעות מודיעין, להמשיך איתנו אל העתיד.
מחבר: איגור ארמיאץ' שטיינפרס
מקור: מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
