פגיעת אסטרואיד! מלחמה גרעינית! מגפה עולמית! והאקלים, הו האקלים! כבר דורות רבים מאיימים עלינו באפוקליפסה שתשמיד את האנושות – מה יש למדע להגיד בנושא?
העולם עומד להיחרב וכולנו נמות. לא מאמינים? קראנו את זה בספר, אז זה מוכרח להיות נכון.
נתחיל בצפירת הרגעה – שלומו של העולם טוב, תודה, ולא כל כך פשוט להשמיד אותו. מי שצריכה באמת להיזהר היא האנושות, והרי היא הרבה יותר פגיעה מכוכב לכת. בתור בני אדם זאת אכן סיבה טובה לדאגה, אבל יכול להיות שיתמזל מזלכם ותהיו בין מתי המעט שישרדו את האפוקליפסה. אחרי הכול, מישהו חייב לספר על הסוף לדורות הבאים, אחרת איך הם ילמדו לא לחזור על הטעויות שלנו?
ספרים וסרטים על סוף העולם מנהלים קשרים מורכבים עם המציאות. חלקם, ובמיוחד סרטי אסונות הוליוודיים, קיימים בעיקר כדי להציג אפקטים גדולים ולהשמיד את פסל החירות, שוב ושוב ושוב. אך באופן מסורתי הז'אנר האפוקליפטי נועד להטיף לנו מוסר ולהזהיר אותנו מפני מה שיקרה אם לא נשפר את דרכינו. אם לא תרסנו את המירוץ הגרעיני, העולם ייחרב! גורו לכם והישמרו מפני ההתחממות הגלובלית! והזיהום! וההנדסה הגנטית! והכופרים – הם יביאו את כולנו לאבדון!
שורשי הספרות האפוקליפטית טמונים במסורת היהודית-נוצרית של אחרית הימים. הסיפור חוזר על עצמו בשינויים קלים: בני האדם חוטאים; אלוהים יעניש אותנו באסון גדול שבו כל החוטאים יבואו על עונשם, ורק הצדיקים וישרי הדרך יזכו לראות את העולם החדש והמופלא שיצמח מחורבות עולמנו הפגום.
במאה ה-19 אימצה הספרות הרומנטית את התבנית כדי להזהיר מפני סכנות הקידמה, ובתוך כך הוציאה את האפוקליפסה מחיק הדת אל העולם החילוני. כיום נדמה שסופרים ותסריטאים פשוט נהנים להשמיד את כל מה ששנוא עליהם, ובתוך כך גם להתריע מפניו. אולם האם האזהרות האלה נכונות? מומחי מכון דוידסון בדקו עבורנו את התרחישים הפופולריים של סוף העולם – האם באמת סופנו קרוב?
האויב הנסתר
מה יביא את הסוף: מגפה עולמית.
מה אנחנו מדמיינים: הרבה לפני הקורונה, מחלות איימו על יסודות החברה האנושית. אין פלא שיוצרים מרבים כל כך להציג מגפות שהשמידו את האנושות, או לפחות את החברה האנושית. ובדרך כלל האשמה מוטלת על המדע ועל היוהרה האנושית.
אחת הדמויות הטיפוסיות בז'אנר הזה היא המדען המטורף שמפתח נגיף קטלני במיוחד במטרה להשמיד את האנושות. הסרט "12 קופים" של טרי גיליאם מציג נוסע בזמן (ברוס ויליס) שנשלח אל ההווה שלנו כדי לגלות את האיש שהפיץ את המגפה שהשמידה את רוב האנושות והותירה את הניצולים חיים בקושי ובעליבות מתחת לפני האדמה. המדע כאן הוא גם מקור האסון, בדמות נגיף מהונדס, אך גם מקור תקווה – האם מדעני העתיד יצליחו לתקן את האסון שהביא המדע של זמננו?
גישה הרבה פחות אופטימית מציגה הסופרת מרגרט אטווד בספרה "בז וניאלה" ובשני המשכיו. כאן המדען לא מסתפק ביצירת מגפה, אלא גם מהנדס גנטית גזע פוסט-אנושי חדש וטוב יותר לדעתו שיתפוס את מקומה של האנושות. כל זה מתרחש על רקע מציאות עתידית דומה לשלנו, אך קיצונית יותר בריבוד החברתי שלה ובכוח שיש בה לתאגידים. מעשיו של המדען הם תוצר של החברה הזאת לא פחות משהם התרסה נגדה.
ולפעמים הקידמה היא רק הבטחה לא ממומשת, כשהמדע כושל במניעת האסון. ג'ק לונדון תיאר בנובלה "המגפה הסמוקה" (1926) מגפה דימומית קטלנית במיוחד שהשמידה את כל הישגי הקידמה האנושית ואת הציוויליזציה. עשרות שנים אחרי האסון, אחד הניצולים, שהיה פעם מרצה לספרות, מספר לצאצאיו הפראים על נפילתה של התרבות המפוארת, שלא מעניינת אותם כקליפת השום. דרך תיאור התרסקות המערכות החברתיות, לונדון מתח ביקורת על חולשת התרבות האנושית ועל הברבריות שאורבת לנו מעבר לפינה.
מה יקרה באמת: מחלות ליוו אותנו משחר ימי האנושות, וכשאנשים החלו לסחור עם אנשים מיישובים אחרים או להילחם בהם הם הדביקו זה את זה וכך נוצרו מגפות. כבר בימי הביניים היו מגפות שהצליחו להדביק אנשים בחלקים נרחבים של העולם. כזאת הייתה למשל המגפה המפורסמת ביותר – הדֶבֶר, שאנשי התקופה כינו גם "המוות השחור".
המחלה, שנגרמת בידי החיידק Yersinia pestis הנישא בתוך פרעושים, החלה את דרכה במזרח אסיה ונדדה עם הדואר והמסחר מערבה אל אירופה, כשהיא מותירה אחריה מוות וחורבן. במהלך המאה ה-14 חיסלה המגפה לפי אומדנים מסוימים קרוב לשליש מאוכלוסיית אירופה ושינתה סדרים חברתיים. ובכל זאת אפילו המגפה השחורה לא הצליחה להשמיד את כולם. גם מחלת האבעבועות השחורות חוללה במשך השנים שמות במקומות רבים בעולם. ביבשת אמריקה היא הכחידה קהילות שלמות של מקומיים.
מגפות נוטות להתפרץ, להתפשט במהירות ולדעוך כעבור כמה חודשים או שנים עד להתפרצות הבאה. בחלק מהמקרים הן מותירות בשורדים רמה מסוימת של חסינות טבעית או גנטית. המפגש הראשון עם מחלה הוא לרוב הקשה ביותר, משום שמערכת החיסון זקוקה לזמן ללמוד את הנגיף או החיידק. לכן האבעבועות השחורות הייתה קטלנית כל כך לאוכלוסייה הילידית של אמריקה, שלא נחשפה לנגיף מעולם לפני כן, בשעה שהפולשים האירופאים נהנו מחסינות חלקית לפגיעתו.
הכחדה מוחלטת במגפה היא אירוע מאוד לא סביר, אבל אפשרי. מגפה "מושלמת" תצטרך לשלב הדבקה המונית עם קטלניות או פגיעה קשה בפוריות. אך כפי שראינו בשנה האחרונה, ברגע שמזהים הדבקה המונית, ננקטים צעדים לבלום אותה ולפתח חיסון נגד גורם המחלה, והם מחמירים ככל שהיא גורמת יותר נזק. קשה להדביק את כל העולם בלי שישימו לב.
תרחיש מסוכן יותר יכול להיות מחלה קטלנית מידבקת מאוד, שתסמיניה באים לידי ביטוי רק כעבור חודשים ואף שנים. דוגמה מצוינת לזה היא נגיף ה-HIV, מחולל מחלת האיידס, שגורם למוות מכשל חיסוני זמן רב אחרי ההדבקה, ואילו מחלת העגבת מתחילה בכיב זמני באיברי המין, שמחלים, אך אצל שליש מהנדבקים היא מתפרצת מחדש כעבור שנים בצורה אלימה הרבה יותר ואפילו קטלנית.
מחלה מכחידה לא חייבת להיות קטלנית. פגיעה ארוכת טווח במערכת הרבייה תספיק לכאורה כדי למנוע העמדת דור המשך. דוגמה לנגיף כזה הוא נגיף החזרת, שאם נדבקים בו אחרי ההתבגרות המינית, שליש מהגברים הנדבקים יסבלו מדלקת באשכים שבמקרים נדירים עלולה לגרום לעקרות. נגיף יעיל הרבה יותר, שישתמש באותו מנגנון, יוכל לכאורה לסכן את המשך קיומה של האנושות כולה.
כדי להאט התפשטות של מחלות שאין נגדן חיסון משתמשים בין השאר בהגבלות תנועה – סגירת שדות תעופה, מניעת התקהלויות והסגרים. האמצעים הללו מצמצמים מאוד את סכנת ההדבקה בין בני אדם, אבל מה לגבי מחלות שמשתמשות במתווכים שאינם מצייתים לחוקיהם של בני האדם? שפעת וקורונה, למשל, הן מחלות שעברו מבעלי חיים לבני אדם. ואילו מחלת המלריה, שהורגת מאות אלפי בני אדם בכל שנה, עוברת בעקיצת יתוש.
אפשר, אם כן, להנדס לכאורה את "מגפת סוף העולם", אבל זה יהיה מסובך מאוד. היא תצטרך להדביק את כל אוכלוסיית העולם, להערים על המאמצים להתגונן מפניה ולהיות קטלנית במאה אחוז, או לפחות למנוע מהמין האנושי להתרבות. זה אפשרי בסיפורי מדע בדיוני – אבל מאוד מאוד לא סביר במציאות.
השורה התחתונה: לא נעים, אבל צריך לקרות משהו קיצוני באמת כדי שמחלה תשמיד אותנו.
ועוד משהו: ועוד לא דיברנו על זומבים.
היום של הפטרייה
מה יביא את הסוף: מלחמה גרעינית.
מה אנחנו מדמיינים: הפצצות הגרעיניות שהטילה ארצות הברית על הערים הירושימה ונגסקי ב-6 וב-9 באוגוסט 1945 הדהימו את העולם. כוח ההרס של פצצה אחת היה בלתי נתפס. על רקע מירוץ החימוש הגרעיני שהתפתח בין ארצות הברית וברית המועצות והמלחמה הקרה ביניהן, נהיה ברור לכל שיום הדין מחכה לנו מעבר לפינה. הספרות, הקולנוע ושאר האמנויות מיהרו גם הן לבטא את הפחד מהפצצה.
בין שלל הספרים הפוסט-אפוקליפטיים שביטאו את החרדה מהאטום בלט במיוחד "המנון לליבוביץ'", מאת וולטר מ' מילר. הספר עקב לאורך שלוש תקופות שונות אחרי התפתחות החברה האנושית אחרי חורבן הציוויליזציה וצמיחתה מחדש עד למלחמה הגרעינית הבאה, במעין מחזור טרגי של הרס עצמי.
במוקד שלושת חלקי הספר ניצב מסדר הנזירים על שם הקדוש ליבוביץ' – טכנאי יהודי-אמריקאי, מניצולי הפצצה, שהקים את המסדר כדי לשמר בו את הידע האנושי מול הלהט האנטי-מדעי של השורדים. מילר חרג בכך באופן משמעותי מהתבנית הקבועה של ספרי עידן המלחמה הקרה שניסו להזהיר מפני סכנות הטכנולוגיה הגרעינית, ושזר את אזהרותיו בעיסוק מרתק בגורל, דת ומוסר.
מה יקרה באמת: מלחמה גרעינית מוגבלת, למשל בין הודו לפקיסטן, לא תחולל השפעות עולמיות רציניות. רוב קורבנותיה יהיו אלה שימותו ישירות מהחום וההדף של הפיצוצים עצמם, או שיסבלו בחודשים הבאים ממחלות קרינה באזורים הקרובים למוקדי הפיצוצים. רבים אחרים ימותו כתוצאה עקיפה של ההרס שהיא תחולל, שיעודד מוות מרעב, ממחלות ועוד. המלחמה תגרום סבל עצום למעורבים בה, אך אין סיכוי שתכחיד את האנושות.
מלחמה גרעינית גלובלית היא תרחיש מסוכן הרבה יותר לאנושות, אולם גם כאן לא סביר במיוחד להניח שהאנושות כולה תושמד, ואפילו לא רובה. יש כיום בעולם אלפי כלי נשק גרעיניים מבצעיים, אולם במסגרת מלחמה הם יהיו המטרות העיקריות שיותקפו ולכן רובם יושמדו לפני שיספיקו להשתמש בהם. במלחמה עצמה ימותו כנראה באופן ישיר כמה מאות מיליוני בני אדם, אך לא מיליארדים, וייגרם נזק רב לתשתיות.
כמו כן, ערים רבות, וביניהן אפילו ערים גדולות, יינצלו מהשמדה. המדינות המעורבות במלחמה יעדיפו לברור היטב את המטרות של כלי הנשק הגרעיניים שבידיהן ולהתמקד במטרות שיספקו להן את מרב התועלת הצבאית או המוראלית, כגון ניו יורק, תל אביב וירושלים. הגיוני גם להניח שיהיו מדינות ואולי אפילו יַבָּשׁוֹת שלמות שלא יותקפו כלל. לדוגמה, בחצי הכדור הדרומי אין שום מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני. סביר להניח שלא תהיינה כמעט בכלל תקיפות גרעיניות בדרום אמריקה או באפריקה שמדרום לסהרה, מאחר שהצבאות הלוחמים יפנו את הנשק הגרעיני שלהם כלפי מטרות משמעותיות יותר.
אם ניקח את כל מאגר הנשק הגרעיני העולמי ונשתמש בו כדי להשמיד כמה שיותר אנשים, אכן נוכל להרוג כך אחוז ניכר מאוכלוסיית כדור הארץ. אבל שימוש שיטתי כזה יהיה שונה מאוד מהדרך בה מלחמה גרעינית תיראה בפועל. גם לכדור הארץ עצמו לא יגרמו נזקים משמעותיים ממלחמה כזו – עולמנו שרד בשלום פגיעות שהייתה בהן הרבה יותר אנרגיה מזאת שאגורה בכל כלי הנשק הגרעיניים שבידינו ביחד.
המצב אחרי המלחמה יהיה קשה: צפוי מחסור עולמי משמעותי במזון, בדלק ובתחבורה לאזורים הפגועים. רבים ימותו מרעב וממחלות, אולי אפילו מיליארדים. אולם עדיין, מרבית האנושות תשרוד. מאחר שיהיו אזורים שלא יותקפו כמעט בכלל, נצליח כנראה לשקם את התרבות האנושית ולשמר את רוב הידע המדעי והטכנולוגי. ייתכן שיהיו שינויי אקלים, אולם לא ברור עד כמה משמעותיים הם יהיו. גם אם יקרו, בני האדם כבר שרדו שינויים גדולים יותר בעבר.
ולבסוף, הנשורת הגרעינית מהפצצות לא תזהם את העולם כולו בקרינה רדיואקטיבית ברמה שאינה מאפשרת חיים, אלא רק אזורים קטנים למדי ממנו. סביר להניח שיהיו מחלות קרינה אצל מי שנחשפו לחומרים רדיואקטיביים בקרבת מוקדי הפיצוצים, אך באזורים רחוקים יותר נצפה לכל היותר לראות עלייה קטנה בשיעור הגידולים הממאירים.
השורה התחתונה: סביר להניח שגם הרבה מאוד פצצות לא ישמידו את האנושות. ובכל זאת, גם פצצה אחת זה יותר מדי.
ועוד משהו: ב-1986 סרט האנימציה "כשהרוח נושבת" הדהים את העולם כשהציג מלחמה גרעינית מבעד לעיניהם של בני זוג בריטים מזדקנים. הכינו את המטפחות.
טריילר של "הרוח נושבת":
כשהשמיים נופלים
מה יביא את הסוף: נפילת אסטרואיד.
מה אנחנו מדמיינים: על פי התיאוריה המובילה כיום, הכחדת הדינוזאורים ועוד מינים רבים אחרים בסוף תור הקרטיקון נבעה מנפילת אסטרואיד ענק במקום שבו נמצא היום מפרץ מקסיקו. מערכת השמש מלאה גושי סלע או קרח נודדים, חלקם במסלולים שעלולים להביא אותם להתנגש בכדור הארץ. במוקדם או במאוחר אחד מהם יפגע בנו.
זה גם התרחיש שעמד בבסיס סרט האסונות "ארמגדון" משנת 1998. עלילתו מתמקדת בצוות קודחי בארות נפט שמשוגרים ברגע האחרון במעבורות חלל כדי לפוצץ בפצצת אטום אסטרואיד ענק שעומד לפגוע בכדור הארץ. עליהם לבקע אותו בדיוק ברגע הנכון לשני חלקים, שיחטיאו שניהם את כדור הארץ. אחרי שלל קשיים והקרבה הם משלימים את המשימה, ברגע האחרון כמובן, וכדור הארץ ניצל ברובו.
מה יקרה באמת: על פי קרן B612, מוסד מדעי שהוקם במטרה להגן על כדור הארץ מפני פגיעת אסטרואידים וקרוי על שם האסטרואיד הדמיוני שעליו גר הנסיך הקטן, "קיים סיכוי של מאה אחוז לפגיעה קטסטרופלית של אסטרואיד בכדור הארץ, אך איננו בטוחים במאה אחוז מתי זה יקרה".
אסטרואידים הם בין הגופים הקוסמיים הנפוצים ביותר במערכת השמש. גודלם נע בין מטר אחד לקילומטרים רבים, כשגופים קטנים יותר מכונים מטאורידים. אירועי התנגשות בינם לבין כוכבי הלכת והירחים, כולל כדור הארץ שלנו, קורים כדבר שבשגרה. את רוב חדירות האסטרואידים והמטאורידים לאטמוספירה איננו מרגישים בכלל, מאחר שהם נשרפים מהחיכוך עם האוויר עוד לפני פגיעתם בקרקע, וכל שנותר מהם הוא שובל אור המכונה "כוכב נופל". אך אם יחדור את האטמוספרה אסטרואיד גדול במיוחד, ניתקל בתופעה שונה מאוד.
על סמך ניתוח של מכתשי פגיעה קדומים על פני הירח, אסטרו-גיאולוגים מעריכים כי ב-600 מיליון השנים האחרונות פגעו בכדור הארץ כמה עשרות אסטרואידים בקוטר של חמישה קילומטרים ומעלה – גודל שמסוגל כנראה לגרום לאירוע קטסטרופלי ולהכחדה נרחבת. במהלך אותו פרק הזמן היו כמה הכחדות ענק, אולם רק האחרונה שבהן, זו שבה נכחדו בין השאר הדינוזאורים לפני כ-66 מיליון שנה, אירעה בסמוך למועד התנגשות ידוע של אסטרואיד גדול. פגיעת האסטרואיד, שקוטרו נאמד בכעשרה קילומטרים, היא מקרה המבחן הטוב ביותר להבנת הסכנות הצפויות לנו מאירוע כזה.
הפגיעה, שהתרחשה בים, יצרה גלי צונאמי ענקיים שהגיעו כנראה לגובה של קילומטר וחצי והורגשו בכל החופים בעולם. מעוצמת ההתנגשות הועפו שברים של האסטרואיד, לצד חתיכות מהקרום היבשתי של כדור הארץ, בחזרה לחלל ונפלו מחדש על פני כדור הארץ, תוך שהם מציתים שריפות מכל עבר עקב החום שנוצר מהחיכוך שלהם עם האוויר.
מעריכים כי הלחץ הרב שהפעילה ההתנגשות על מעטפת כדור הארץ עורר רעידת אדמה עזה ופעילות געשית נרחבת. מדרגות דקאן – מישורי בזלת עצומים במערב הודו שכיסו בשיאם שטח של כמיליון וחצי קמ"ר, נוצרו סמוך למועד פגיעת האסטרואיד וייתכן שנוצרו בהשפעתו. סביר מאוד להניח שהגזים והאפר הגעשי שנפלטו לאטמוספרה הצטרפו לעשן השריפות ולאבק הרב שהתפזר בעקבות הפגיעה, ומילאו תפקיד מרכזי בהכחדת המינים הגדולה. משערים שהם מיסכו את אור השמש ויצרו חורף געשי ממושך.
פועלים כיום בעולם כמה גופים שמפעילים אמצעים לאיתור מוקדם של גופים חלליים הנעים סמוך למסלול כדור הארץ ועלולים לפגוע בו בעתיד. אם יאותר בעתיד גוף כזה, קיימות כמה תוכניות להתמודדות עימו, ביניהן ריסוקו באמצעות פצצה גרעינית, ניגוחו על ידי חללית במטרה להסיט אותו ממסלולו, או גרירתו אל מחוץ למסלול ההתנגשות באמצעות כוח הכבידה של חללית שתנוע לצידו.
ההיסטוריה הקדומה של כדור הארץ מוכיחה כי מתרחשים בו מעת לעת אירועים קטסטרופליים מספיק, שעלולים להביא להכחדה כמעט מוחלטת של החיים עליו. לצד זאת היא מראה שתמיד יהיו מינים שיעמדו במבחן ושישובו לאכלס את העולם המתאושש. גם המין האנושי ייפגע קשה מאוד מאסון כזה, ועלול להיעלם. אך אם יש להמר על בעל חיים שיצליח להסתגל מהר מספיק לאתגרים החדשים, בני האדם נמצאים במקום גבוה ברשימה.
השורה התחתונה: הייתה הכחדה אחת ויהיו גם אחרות, אך הסבירות שזה יקרה בימי חיינו נמוכה.
ועוד משהו: השמועה מספרת שנאס"א מצאו לפחות 168 טעויות מדעיות ב"ארמגדון" – יותר מאחת לכל דקה של סרט.
חם… מתחמם… לוהט
מה יביא את הסוף: שינוי האקלים.
מה אנחנו מדמיינים: סוף העולם לא חייב לבוא באסון אפוקליפטי פתאומי – לפעמים הוא מתגנב אלינו בהיחבא, בשינוי איטי ומתמשך שבסופו לא נוכל לחיות יותר בכדור הארץ.
במדע הבדיוני הקולנועי מרבים להציג את התמוטטות האקלים בכדור הארץ בעיקר כפתח לעלילה שבמרכזה החיפוש אחרי עולמות חדשים במערכות שמש רחוקות. כזה הוא למשל הסרט "בין כוכבים", בבימוי כריסטופר נולאן, שיותר משהוא מדבר על סוף העולם, מעניינות אותו שאלות פיזיקליות ופילוסופיות על מהלך הזמן, החלל והעברת מידע באמצעות כבידה.
באופן מפתיע, למרות ריבוי היצירות שמתארות שואה אקולוגית, רק מעטות מתעכבות לחשוב איך היא תתרחש בפועל. למעשה, כמעט כל האפוקליפסות האקולוגיות בספרות ובקולנוע מציגות את העולם אחרי האסון, בלי להתעכב כלל על הפרטים. נדמה כאילו ההנחה שהתנהגותנו תשמיד אותנו כל כך מובנת מאליה, עד שלא באמת משנה מה באמת ייהרס ואיך.
אחד הבודדים שניסה להציג את שינויי האקלים בשעת התרחשותם היה סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג, בספרו "שמיים לוהטים בחצות" משנות ה-90. הספר מתאר עולם שחווה שינויי אקלים כאוטיים ובלתי צפויים בהשפעת הפעילות האנושית, עם המסת קרחונים, רעידות אדמה חמורות שמטביעות את כל יפן, אזורים שהאוויר בהם נהיה רעיל, ושינויים דרמטיים במבנים הפוליטיים והכלכליים. ישראל, אגב, הפכה לאסם התבואה של העולם – נראה שסילברברג לקח את הקושי לחזות את שינויי האקלים עד לאקסטרים.
מה יקרה באמת: אם האנושות תמשיך לפלוט גזי חממה בקצב הנוכחי, ההערכה הרווחת היא כי עד שנת 2100 הטמפרטורה העולמית הממוצעת תעלה בכארבע מעלות צלזיוס. בעולם כזה, האנושות ושאר היצורים החיים ייאלצו להתמודד עם שינויים אקולוגיים נרחבים. סופות הוריקן יתחזקו, חבלי ארץ צחיחים צפויים להתייבש אף יותר, ואזורים לחים יחוו עלייה במשקעים והצפות. תזוזתם של אזורי אקלים תביא כנראה לנדידה של מינים ומערכות אקולוגיות שלמות על פני הגלובוס, ולהכחדתם של אלה שלא יצליחו לעקוב מהר מספיק אחר האקלים המשתנה או שייתקלו במחסום בלתי עביר. גלי חום קיצוני, שכבר כיום עולים לא פעם בחיי אדם, יתרבו מאוד וייתכן שיותירו מדינות שלמות בלתי ראויות למחיה.
בתרחיש הקיצוני ביותר, אחרי שננצל את כל דלקי המחצבים הזמינים בכדור הארץ, הטמפרטורה העולמית הממוצעת צפויה לעלות עד שנת 2300 ב-6-9 מעלות צלזיוס מעל למצב הנוכחי ותישאר ברמה הזאת לפחות עד תחילת האלף החמישי לספירה. בעולם כה חם, כל כיפות הקרח והקרחונים היבשתיים יימסו. גובה פני הים יעלה בכשבעים מטר ויציף את כל ערי החוף.
אך האסון המשמעותי ביותר צפוי להתחולל באוקיינוסים. שוניות אלמוגים, שהן סביבת המחייה העשירה ביותר באוקיינוסים, רגישות במיוחד לעלייה בטמפרטורת המים ועלולות לעבור בגללה תהליך של הלבנה ובסופו של דבר למות. השפעה נוספת של עליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באוויר ובמים היא החמצת האוקיינוסים. העלייה בחומציות, שמורגשת כבר כעת, פוגעת ביכולתם של יצורים כגון אלמוגים, רכיכות וסרטנים לייצר שלד גיר, והיא עלולה להתברר כגורם הכחדה משמעותי לא פחות מאשר התחממות המים.
קשה להעריך את מלוא ההשלכות של אובדן שוניות האלמוגים, אך הן עלולות לשנות את העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום. תהליך כזה יצמצם ללא ספק את המגוון הביולוגי באוקיינוסים, ואולי אף יגרום לרעב במדינות מסוימות, שכן מזון מן הים הוא חמישית מכלל צריכת החלבון האנושית. התחממות כה חמורה צפויה לצמצם את חבלי הארץ המסוגלים לקיים אוכלוסיות אנושיות, אך סביר להניח שבכל זאת יישארו ברחבי העולם אזורים נוחים שבהם נוכל למצוא מפלט, גם אם באוכלוסיות קטנות יותר, ולשרוד את מאות השנים שיחלפו עד שהאקלים ישוב להתקרר.
הדרך המתבקשת למנוע תרחישים כאלה היא לעצור לאלתר את כל פליטות גזי החממה עקב פעילות אנושית. אך גם הצעד הזה כנראה לא יספיק לבדו במצב הנוכחי, מאחר שהשפעת הפחמן הדו-חמצני שכבר נפלט לאטמוספרה עוד לא התממשה במלואה. מעריכים כי כדי לצמצם את ההתחממות לא יהיה מנוס מנקיטת צעדים פעילים לסילוק פחמן מהאטמוספרה או הנדסת אקלים.
השורה התחתונה: התהליך כבר מורגש היטב, אך הרבה תלוי בהיערכות של האנושות לבלימתו.
ועוד משהו: למרות קונצנזוס מדעי גורף על כך שהעולם מתחמם, יש עדיין מכחישי שינוי אקלים שמסרבים להכיר במציאות.
אפקט הצינון
מה יביא את הסוף: תקופת קרח.
מה אנחנו מדמיינים: בסרט "היום שאחרי מחר" (2004), מתואר מצב שברגע הראשון נשמע פרדוקסלי: התחממות האקלים הובילה דווקא לתקופת קרח פתאומית, שהיכתה בבת אחת בחצי הכדור הצפוני, ובמיוחד במערב אירופה וצפון אמריקה. כמקובל בסרטי אסונות, רק מדען אחד חזה את הקטסטרופה הממשמשת ובאה, כשהמסת הקרח בקטבים הביאה לעצירת זרם הגולף באוקיינוס ולביטול השפעתו המחממת על היבשה, אך איש לא היה מוכן להקשיב לו עד שכבר היה מאוחר מדי וגלי קור קיצוניים החריבו את כל הישגי האנושות.
תרחיש דומה הציעו בשנות ה-90 סופרי המדע הבדיוני לארי ניבן, ג'רי פורנל ולארי פלין בספרם "נפילת המלאכים". במקרה הזה, הסיבה לתקופת הקרח הפתאומית איננה אירוע טבעי, אלא פוליטי. מתוך אג'נדה שמרנית ששוללת את קיומה של ההתחממות הגלובלית, הם תיארו מצב שבו השתלטות סדר היום הירוק על מוקדי הכוח הפוליטי הובילה לצעדים קיצוניים למניעת ההתחממות, ובעקבות זאת להתקררות מהירה ולאסון אקלימי. זוהי תמונת ראי מוחלטת של תיאוריית ההתחממות, שבשעת כתיבת הספר עדיין היו לה הרבה פחות ראיות ממה שיש בידינו כיום.
מה יקרה באמת: הופעתו של גל קור בעקבות התחממות עולמית מנוגדת לאינטואיציה, אך התרחיש שמתואר ב"היום שאחרי מחר" מסתמך על מנגנונים אקלימיים מציאותיים, שחוקרי אקלים מתריעים כבר שנים על האפשרות שיחול בהם שינוי דרמטי.
זרם הגולף מוביל מים חמים מהאזור הטרופי של מפרץ מקסיקו, מתקדם צפונה לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה, וממשיך משם מזרחה אל צפון אירופה. זרם המים החמים הזה מאפשר את האקלים הנוח יחסית שממנו נהנות מדינות צפון אירופה, בהשוואה למשל לאלסקה הקפואה שנמצאת באותו קו רוחב גיאוגרפי. כשזרם הגולף מתקרב לגרינלנד, המים מתקררים, צפיפותם עולה והם שוקעים אל מצולות האוקיינוס. שם הם מצטרפים למערכת הזרמים המחזורית העולמית, שזרם הגולף העילי הוא חלק ממנה.
ההתחממות העולמית מורגשת במיוחד בקטבים, עקב נטייתם להתחמם מהר יותר משאר חלקי כדור הארץ. בעקבות זאת כיפת הקרח העצומה של גרינלנד מפשירה במהירות רבה והמים המתוקים שזורמים מהקרח נמהלים במי האוקיינוס המלוחים ומפחיתים את צפיפותם, ולכן קצב שקיעת המים למצולות מאט. זהו אכן אחד מהתהליכים המרכזיים המשפיעים על מהירותו של זרם הגולף, ובהמשך גם על מערכת הזרמים העולמית.
ואכן מחקר משנת 2018 מצא כי מאז ראשית המאה ה-20, קצב זרימתו של זרם הגולף פחת בכ-15 אחוז. המשמעות היא שפחות אנרגיית חום מגיעה לצפון האוקיינוס האטלנטי, ויש כבר מי שמקשרים את זה לגלי קור קיצוניים שפקדו את המדינות באזור הזה. מחקרים ששחזרו את האקלים ששרר בכדור הארץ בעבר הרחוק מצאו כי במהלך תקופות הקרח האחרונות היו כמה וכמה מחזורים של שינויי אקלים קיצוניים, שנבעו מהאטה משמעותית של זרמי האוקיינוסים ואולי אף עצירה שלהם. השינויים האלה נבעו כנראה מהפשרתן של כיפות הקרח הגדולות בקטבים.
אולם בניגוד לתרחישים הבדיוניים, תקופות קרח ועצירות של זרמים אוקייניים לא מתרחשות בין לילה, ומדובר בתהליך איטי וממושך. מחקרים רבים נערכים על השפעתה של ההתחממות העולמית על הזרמים האוקייניים ועל שינויי האקלים הצפויים בעקבות זאת. קשה לקבל תמונה חד משמעית על מערכות כל כך מורכבות, אך רוב החוקרים מסכימים שההתחממות מחלישה את הזרמים האוקייניים. אם המגמה הנוכחית תימשך, נראה שינויי אקלים משמעותיים, שיאלצו אותנו להסתגל לעולם קצת אחר. ייתכן שבמקומות מסוימים נראה התקררות ניכרת.
האנושות עצמה תסבול בעקבות זאת ממחסור במזון ומגלי הגירה מהאזורים הקפואים, אבל תשרוד. בני האדם המודרניים, וגם מיני האדם שקדמו להם, שרדו את תקופות הקרח המחזוריות שאירעו כמה וכמה פעמים במאות אלפי השנים האחרונות. קיימות הערכות שלפיהן האוכלוסייה האנושית בעולם אכן הצטמצמה בשיאן של תקופות הקרח, אך נותרו די והותר אזורים של אקלים נוח יחסית, בעיקר ליד קו המשווה.
השורה התחתונה: איננו יודעים מה הסבירות לתקופת קרח חדשה, אך גם אם תבוא, יהיה לנו זמן רב להיערך לקראתה.
ועוד משהו: מהמאה ה-14 עד אמצע המאה ה-19 שרר בחצי הכדור הצפוני, ואולי גם בדרומי, "עידן הקרח הקטן": כמה מאות שנים של חורפים קשים והתפשטות הקרחונים.
האסונות שלא היו
האם באמת סוף האנושות מגיע? עד כה כל התחזיות השחורות התבדו – אחרת כבר לא היינו כאן ולא יכולנו לחזות שוב ושוב את בוא האפוקליפסה הבלתי נמנעת. שרדנו את נבואות הקץ של סוף המילניום הראשון ושלל מועדים אחרים שבהם המוני מאמינים נוצרים התאספו לעצרות כפרת עוונות ומחילה; עברנו בשלום את החורבן הבלתי נמנע שנחזה בשנת 2012 עם סיומו של לוח השנה האצטקי העתיק; וניצלנו אפילו משנת תשמ"ד, שלא השמידה דבר.
לא רק תאריכים סמליים אך שרירותיים הבהילו אותנו, אלא גם אירועים ממשיים. בשנת 1910, כשהשביט האלי התקרב לכדור הארץ, הזהיר האסטרונום קמיל פלמריו (Flammarion) שהשביט עומד להצית את אטמוספרת עולמנו ולהכחיד את כל החיים. למרבה המזל תחזיתו התבדתה. וב-10 בספטמבר 2008 היו מי שחזו, על בסיס הבנה פיזיקלית שגויה, שהפעלת מאיץ החלקיקים LHC במתחם CERN בז'נבה תיצור חור שחור זעיר שיבלע את העולם.
נבואות קץ אחרות סוכלו בזכות היערכות נכונה של האנושות, או שילוב שלה עם הנחות יסוד לא מציאותיות. מפורסמת במיוחד נבואתו של הפילוסוף והכלכלן האנגלי תומס מלתוס (Malthus) שחזה ב-1798 כי בעתיד קצב ייצור המזון לא יוכל להדביק את קצב גידול האוכלוסייה האנושית, והמונים ימותו מרעב. בפועל, אף שמלתוס פענח היטב תהליכים שהתרחשו טרם זמנו, הוא לא חזה את השיטות החקלאיות המתקדמות וההשבחה הגנטית של צמחים שמאפשרות עד כה להזין אוכלוסייה עצומה של כשמונה מיליארדי בני אדם. ועדיין איש לא מבטיח שנוכל למנוע רעב לנצח. ואילו "באג 2000" – התחזית להתמוטטות הטכנולוגיה עקב טעות תכנות שלא לקחה בחשבון את כניסת המילניום החדש – נמנע כנראה בזכות השקעה גדולה בתיקוני תכנות, או שמא פשוט כי החששות היו מופרזים.
אין זה אומר, כמובן, שאנו יכולים להיות שאננים. אסונות רבים ליוו את האנושות לאורך כל תולדותיה, וחלקם אף השמידו אוכלוסיות שלמות במלחמות, ברעב ובמחלות. כל שביכולתנו לעשות הוא לנסות למנוע את האסונות מעשה ידי אדם, להיערך לאיומים שצופן לנו הטבע, ולקוות שלא יגיע בימי חיינו האסון האפוקליפטי האחד שלא ידענו לחזות או לסכל.
פריט זה הוכן על ידי:
רמי שלהבת,
אור אליאסון,
ד"ר ארז גרטי,
אורי טייכמן.
פריט זה הובא מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
