אנחנו מספרים לעצמנו הרבה נימוקים משכנעים לכאורה למה מותר לנו להביא את הטבע אלינו הביתה. אבל את הנזק שגרמנו יהיה קשה מאוד לתקן.
בשנות ה-60 השיקה החברה להגנת הטבע קמפיין ציבורי תחת הסיסמה "צא לנוף אך אל תקטוף". מסע הפרסום הזה נולד כחלק ממאמץ לשים קץ לתופעה ההרסנית של קטיפת פרחי בר, שקשה בימינו לדמיין כמה רחבה היא הייתה אז. המאמץ ההסברתי, שרתם אליו מגוון גופי חינוך, הוכתר בהצלחה רבה. מטיילים כיום מודעים לחשיבותם של מינים מוגנים ושל שמורות טבע, ולא מעלים בדעתם לחזור הביתה עם זר של אלף רקפות, כמו שהציעה נעמי שמר בגרסה המוקדמת של שירה "הטיול הקטן".
הטיול הקטן: אלף רקפות כל אחד אסף, או שמא ספר?
ובכל זאת, לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים, "אולי רק הפעם" או "זה מקרה יוצא דופן". אולי ניצב לפנינו צמח או בעל חיים במצוקה, או שפשוט נראה לנו שפעולתנו לא תגרום כל נזק. וכך אנחנו מביאים הביתה צב יבשה, או שותלים בגינה צבעוני או חבצלת שמצאנו בגבעות. התירוצים תמיד נשמעים משכנעים ומספקים לנו הצדקות לעשות מעשה אסור ופעמים רבות גם מזיק. הגיע הזמן לבחון לעומק את התירוצים האלה ולזהות גם את המקרים הנדירים שבהם בכל זאת רצוי להתערב ולהוציא צמח או חיית בר מבית הגידול הטבעי שלהם.
1. "יהיה לו טוב אצלי"
לעיתים עשוי להיות לנו נדמה שיצור החי בטבע, למשל צב, קיפוד או ראשנים של דו-חיים, ירוויח מהחיים הנוחים בבית, בלי סכנת הרעב, המחלות, התחרות והטורפים המאיימים עליו בשדה. רק כשנגיע הביתה נגלה כי הטיפול בחיית בר הוא מבצע מסובך שלא תמיד בכוחנו לקיים.
הטבע אינו סביבה מפנקת עבור היצורים החיים בו, וחייהם נוטים להיות קצרים וקשים. אך מדובר בקשיים שהיצורים האלה הסתגלו אליהם והם חלק ממהלך חייהם התקין. טיפול בלתי הולם עלול להוביל את היצור למצבים שלא הותאם להם, כגון השמנת יתר והתפתחות בלתי תקינה. אפילו אם ננסה לשחזר בצורה משכנעת את בית הגידול ואת דרישות התזונה שלהם, נגלה שיונקים ועופות רבים סובלים ממצוקה בשבי פשוט עקב הקירבה המוגזמת לבני האדם, או משום שאינם נמצאים בחברת בני מינם. כלפי חוץ הם עשויים להיראות כמו חיות מחמד, אך רבים מהם לא יצליחו להסתגל לחיים במחיצתנו.
מיהם יוצאי הדופן: חלק ניכר מחיות הבר בישראל, ובכלל זה רוב מיני העופות והיונקים וכל מיני הדו-חיים והזוחלים, מוגנות על פי חוק ואסור לגדל אותן בבית. לעומת זאת, מרבית פרוקי הרגליים היבשתיים, פרט למינים ספורים של פרפרים, אינם מוגנים. חלקם, למשל גמלי שלמה, זחלי פרפרים נפוצים או עכבישים מסוימים שאינם מסוכנים לבני אדם, יכולים להתאים לגידול כחיות מחמד. בהיותם בעלי חיים קטנים ובעלי מודעות נמוכה יחסית לסביבתם, אפשר להלכה ליצור עבורם בית גידול שלא יחושו בו מצוקה. עם זאת, גם בעלי חיים כאלה ידרשו השקעה וטיפוח מסורים מבעליהם, ויסבלו ואף ימותו אם יקבלו טיפול לקוי. אם אינכם מתכוונים להשקיע בהם, השאירו אותם בטבע!
יונקי הבר היחידים שמומלץ לאמץ הם גורים של חתולים וכלבים מהרחוב. אם נשאיר אותם ברחוב, הם יגדלו להיות חיות בר לכל דבר, אך בהיותם צאצאים של חיות בית יש להם פוטנציאל להפוך לבני בית אצלנו. זה המקרה היחיד שבו באמת יהיה לבעלי החיים טוב בשבי.
2. "לא משנה אם הוא יחיה בטבע או בשבי"
נניח שאנחנו יכולים לספק ליצור זה או אחר את התנאים ההולמים עבורו – האירוסים או החבצלות שאספנו בטבע פורחים מדי שנה אצלנו בגינה, ואפילו הצלחנו להתאים את ביתנו לצרכיהם של צב היבשה והזיקית שאספנו בשדה. אם כך, למה בעצם משנה אם הם אצלנו בבית ולא בשמורת הטבע?
יצור חי בטבע חשוב לא רק בפני עצמו: הוא חלק מאוכלוסייה שכל פרט בה מחזיק בחלק ממאגר הגֵנים המשותף. הרחקת הפרט מהאוכלוסייה שבה הוא חי מסלקת את הגֵנים שלו מהמאגר ולכן גם את תרומתו להמשך קיום המין.
בנוסף, יצור החי בטבע לוקח חלק במארג האקולוגי: צמחים רבים משמשים מקור מזון עיקרי או בלעדי עבור חרקים מסוימים. העלווה, הפרחים, השורשים – לכל חלק בצמח יש מי שאוכל אותו. בעלי חיים רבים טורפים מינים מסוימים ונטרפים בידי אחרים. מחילותיהם וקיניהם מעצבים את בית הגידול, ואפילו הגללים, הפרווה והנשלים שלהם מספקים מזון חשוב ליצורים המתמחים באכילת שיירים.
בשל כך, איריס הארגמן שהועבר לגינה פרטית יפסיק לשמש מקום לינה חשוב עבור דבורי הבר שחיות בסביבתו הטבעית, ואילו קיפוד הנמצא בשבי יחדל לאזן את אוכלוסיית חסרי החוליות והזוחלים הקטנים שנהג לטרוף בבית גידולו המקורי. היצורים שהוצאנו מהטבע אולי ממשיכים להתקיים כיחידים, אך הם מתים כישויות אקולוגיות ואינם תורמים עוד דבר לבית הגידול שלהם ולשמירה על קיום המין שלהם.
מיהם יוצאי הדופן: אומנם מפתה להעתיק אלינו לגינה צמח בוגר שאנחנו מוצאים פורח בשדה, אבל ההשפעה האקולוגית תהיה הרבה יותר קטנה, וסיכויי ההישרדות של הצמח יהיו הרבה יותר טובים, אם נאסוף קומץ זרעים בעונת הקיץ וננביט אותם בסתיו. גם אז חשוב לוודא שאיננו לוקחים זרעים של צמחים מוגנים ושאיננו אוספים אותם בשמורת טבע או בגן לאומי – שם כל צורות החיים מוגנות. הצמחים החדשים בגינתנו עדיין יגדלו כנראה במנותק מסביבתם המקורית, אבל בדרך כלל אובדנם של אי אלו זרעים יהיה זניח עבור המערכת האקולוגית, בהשוואה לחסרונו של יצור חי בוגר.
3. "הוא ימות אם אשאיר אותו כאן"
זה אולי הטיעון המשכנע ביותר. נתקלנו בגור נטוש, בפקעת שנחשפה, בחיה פצועה – למה לא ניקח אותם הביתה ונטפל בהם? אך גם כאן כדאי לעצור ולחשוב.
ראשית עלינו לשאול את עצמנו האם הם באמת בצרה? לדוגמה, צבאים, ארנבות ועופות מקנני קרקע משאירים לעיתים את צאצאיהם במקום מסתור כשהם יוצאים לשחר מזון. לא אחת קורה שאנשים אוספים את בעלי החיים הצעירים הללו, במחשבה שהוריהם נטשו אותם.
גם אם הסכנה לחיי היצור אמיתית, יש מקום להפעיל שיקול דעת ולחשוב פעמיים אם התערבותנו באמת נחוצה. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, מחלות ומוות הם חלק בלתי נפרד מהטבע. יצורים מתים הם מזונם של יצורים רבים אחרים, ביניהם מינים שאינם יכולים לטרוף ומסתמכים למחייתם על פגרים. אם נרחיק מהטבע בעל חיים או צמח שנפגעו, ייתכן שנועיל ליצור עצמו, אך עדיין נזיק למערכת האקולוגית שבה הוא חי.
מיהם יוצאי הדופן: כאן כבר יש לא מעט מקרים שבהם בכל זאת עדיף להתערב. כשהפגיעה נובעת מפעילות אנושית, איננו מדברים עוד על תהליכים טבעיים, אלא על הפרה של תפקודה התקין של המערכת האקולוגית. יונקים שנפגעו ממכוניות, ציפורים שנפצעו מפגיעה בחלון, צבי ים שהורעלו מבליעת פלסטיק, בעלי חיים שננשכו בידי חיות מחמד כמו חתולים וכלבים, צמחים ששורשיהם נחשפו עקב עבודות תשתית – כל אלה ורבים אחרים אכן זקוקים לעזרתנו. נתקלתם ביצור פגוע כזה? פנו לרשות הטבע והגנים או התקשרו לבית החולים לחיות בר אם מדובר בבעל חיים. כך תוודאו שהיצור יזכה לטיפול שהולם את צרכיו, ושאם זה יתאפשר, הוא יוחזר בסופו של דבר לטבע.
אם אתם שומעים על שטח טבעי שאמור להיהרס לצרכי בנייה, סלילת כביש וכן הלאה, אתם יכולים לפנות לרשות הטבע והגנים וליזום בשיתוף איתה מבצע להצלת פקעות – ואפילו מבצע רחב יותר שיציל מינים רבים נוספים על ידי העברת שכבת הקרקע העליונה. את הצמחים שהצלתם תעבירו, בעצת הרשות, לשטח פתוח סמוך או אפילו תחזירו אותם לאתר המקורי בתום העבודות, אם עוד נשאר בו שטח מתאים.
שימו לב שמאוד לא מומלץ לקחת הביתה את בעל החיים הפצוע או את הצמח הפגוע. כמעט אף פעם זה לא יהיה הצעד הנכון.
ולס להגנת הטבע
עם יותר מ-420 איש לקילומטר רבוע, ישראל נמצאת ברשימת עשרים המדינות הצפופות ביותר בעולם. מדי סוף שבוע פוקדים רבבות מטיילים את שטחי הטבע השבריריים של ארצנו. כוונותינו טובות: לנפוש, לעסוק בפעילות גופנית או שמא לחזות בפריחה או בנדידת ציפורים, אבל פעמים רבות הטבע ניזוק בעקבות נהירה המונית כזאת.
נוסף על המכות המוכרות של השלכת פסולת ודריסת בעלי חיים, בולטת התופעה של גניבת פקעות. לא נדיר למצוא בשמורות טבע גומות שמהן אלמונים הוציאו בזהירות צמח – חצב, צבעוני, אירוס או מין מוגן אחר, והעבירו אותו לחיות בגינתם הפרטית. מדובר במעשה שלא רק שהוא אינו חוקי, אלא גם אנוכי מאוד, שכן זנים מבויתים של רבים מהמינים הללו אפשר לקנות במשתלה! יותר קשה לעקוב אחרי איסוף של בעלי חיים מוגנים, כגון צבים, לגידול בבית.
לא אחת העבירות אלה נעשות בתום לב, מחוסר ידיעת החוק. אנחנו מספרים לעצמנו שזה בסדר, ש"יהיה לו טוב אצלי", ש"זה לא ישנה לטבע" וש"הוא ימות אם אשאיר אותו". אבל כל אלה אינם אלא תירוצים, וזה נכון במיוחד לתירוץ הגרוע והנפוץ מכולם: "זאת רק פעם אחת וזהו".
לפני עשרות שנים עוד היה מקובל שמי שאוהב את הטבע יביא קצת מהטבע לביתו. אך היום, אם כל מטייל ייקח משמורת הטבע רק יצור חי אחד, די יהיה בסוף שבוע אחד עם מזג אוויר נוח כדי להוביל לאובדן של מאות אלפי חיות וצמחים. כאילו השמדנו שמורת טבע קטנה.
כעת עלינו למצוא דרכים אחרות לאהוב ולהעריך את הטבע בלי לפגוע בו. אנו חייבים להגביר את המודעות ואת האחריות האישית – לצאת אל הנוף, ולהשאיר את התירוצים בבית.
ולס להגנת הצומח. מילים ולחן: נעמי שמר
אייטם זה נכתב על ידי – איגור ארמיאץ' שטיינפרס
אייטם זה לקוח מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
