האמנות הבין-לאומיות העוסקות בנושא ים וחופים נועדו ליצור שיתוף פעולה בין מדינות ומחויבות של כל מדינה לטיפול בזיהומי ים שונים, הנגרמים בכוונה תחילה או כתוצאה מתקלה ללא כוונה להזיק. מדינת ישראל חתומה על חלק מהאמנות ומיישמת את הנחיותיהן. האמנה החשובה ביותר היא אמנת ברצלונה והפרוטוקולים הנגזרים ממנה להגנה על הסביבה הימית בים התיכון.

1. אמנת ברצלונה להגנה על הסביבה הימית ואזורי החוף של הים התיכון

אמנת ברצלונה להגנה על הים התיכון מפני זיהום
(Barcelona Convention for the Protection of the Marine Environment and the Coastal Region of the Mediterranean) חודשה והפכה ביוני 1995 לאמנה להגנה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון. אמנת ברצלונה נועדה לשמש אמצעי למעקב ופיקוח שוטפים על מצב הים התיכון, זיהוי בעיות סביבתיות קיימות ומקורן. האמנה מחייבת את המדינות החברות בה לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת לצמצם את זיהום הים ולהגן על הסביבה הימית.

להרחבה בנושא אמנת ברצלונה באתר המשרד להגנת הסביבה.

2. אמנת MARPOL – האמנה הבין-לאומית בדבר מניעת זיהום ים מאניות

האמנה הבין-לאומית בדבר מניעת זיהום ים מאוניות, MARPOL, אומצה בידי הארגון הימי הבין-לאומי (IMO) בשנת  1973 והחליפה את אמנת 1954 OILPOL כאמנה העולמית העיקרית המטפלת במניעת זיהום ים מאניות.

האמנה מתייחסת למניעת זיהום ים משמן, חומרים מסוכנים נוזליים ומוצקים, שפכי אוניות, פסולת ופליטת מזהמים מארובות האניות.

האמנה המשולבת קיבלה תוקף באוקטובר 1983. לאחר מכן תוקנה באמצעות פרוטוקול אחר שאומץ בשנת 1997 והמשיך להתעדכן באמצעות תיקונים רלוונטיים אחרים.

האמנה דינאמית מאוד, כוללת שני פרוטוקולים ושישה נספחים, ובהם תקנות למניעת זיהומי ים מסוגים שונים. המכשיר החשוב ביותר המצוי בידי ארגון הספנות העולמי (IMO) לקבלת שינויים באמנה הוא הוועדה MEPC – Marine Environment Protection Committee, העוסקת בהחלטות קריטיות הקשורות בעולם הספנות בהיבט של מניעת זיהום ים.

ישראל אישררה את האמנה בשנת 1983.

המוקד הלאומי לאמנה ולנספחים: מנהל רשות הספנות והנמלים, משרד התחבורה.

נספחי אמנת מרפול:

1. נספח 1 – מניעת זיהום ים בשמן מאניות
   נספח זה מתאר ומפרט את אמות המידה הקשורות בפריקה תפעולית של שמנים ודלקים ומניעת הזרמתם לים. הנספח הוא טכני ומפרט אמצעים ודרישות טכניות שונות שבהן נדרשות לעמוד מכליות נפט ואוניות מעל 400 GT בכל הקשור לטיפול ולניהול של דלק ופסולות שומניות.
   הנספח הזה מגדיר "אזורים מיוחדים" הרגישים לזיהומי דלק במידה כזו, עד כי נאסר כמעט כליל על אניות לפרוק דלק בתחומם. דוגמאות לכך הם הים התיכון, הים השחור, הים הבלטי, הים האדום ואזור המפרץ הפרסי. "אזורים מיוחדים" אלה נקבעו גם בנספחים 2 ו-5 וכן בנספח 6 בהגדרה שונה מעט.
   הנספח נכנס לתוקף בשנת 1983, גרסה מתוקנת נכנסה לתוקף בשנת 2007.
2. נספח 2 – מניעת זיהום הים מחומרים מסוכנים נוזליים בצובר
   נספח זה מפרט את אמות המידה להובלת חומרים מזיקים הנישאים בצובר במכליות של חומרים כימיקלים. גם נספח זה מפרט דרישות טכניות לבנייה ולניהול של אניות אלו, ספרי ניהול כימיקלים, טיפול ושטיפת מכלים, הזרמה למתקני טיפול בחוף. נספח 2 תקף משנת 1987, גרסה מתוקנת קיבלה תוקף בשנת 2007.
3. נספח 3 – מניעת זיהום הים מחומרים מסוכנים המובלים באריזות
   הנספח הזה קובע תקנים בקשר לחוזק האריזות, סימון, תוויות, מסמכים ואופן הטעינה. כדי לסייע ביישום הנספח, פרסם ארגון הספנות הבין-לאומי בשנת 1965 קוד למטענים מסוכנים (IMDG Code) שעבר מאז תהליכי הרחבה. 
   נספח 3 תקף משנת 1992.
4. נספח 4 – מניעת זיהום הים משפכי אניות
   הנספח מכיל הוראות ואיסורים שונים בדבר פריקת ביוב מאניות לים, בהתאם למרחק מהחוף ולסוג הטיהור שהביוב עבר באנייה לפני פריקתו לים. הנספח תקף משנת 2003, גרסה מתוקנת אומצה בשנת 2004, אך טרם נקבע לה תוקף.
5.  נספח 5 – מניעת זיהום הים מפסולת
   הנספח הזה קובע איסור מוחלט להשליך דברי פלסטיק לים ומטיל הגבלות חמורות על השלכת פסולת אחרת לים (קובע מה מותר להשליך ובאיזה מרחק מהחוף).
   נספח 5 נמצא בתוקף משנת 1988.
6. נספח 6 – מניעת זיהום האוויר מאניות
   הנספח עוסק במניעת זיהום האוויר מאניות ומסדיר את תכולת הגופרית בדלקי הינע, צמצום פליטת מזהמים מארובות, כגון תחמוצות גופרית ותחמוצות חנקן, כמו גם חומרים הפוגעים בשכבת האוזון.
   נספח 6 אומץ בשנת 1997 והוא תקף משנת 2008.

3. אמנת OPRC – האמנה בדבר מוכנות, תגובה ושיתוף פעולה בעניין זיהום ים משמן

אמנת OPRC – International Convention on Oil Pollution Preparedness, Response and Cooperation 1990 – עוסקת בהכנת תכניות חירום, הקמת מערכת תגובה מהירה לטיפול בזיהומים חמורים של הים בשמן והקמת מנגנון לשיתוף פעולה בין-לאומי.

האמנה מחייבת את המדינות החברות:
1.    לערוך תכנית חירום לאומית, ארצית;
2.    לתאם בין תכניות החירום של גופים שונים;
3.    למנות רשות לאומית אחראית;
4.    להחזיק ציוד ייעודי ולבצע תרגילי מוכנות;
5.    לדווח למדינות שכנות ולהגיש עזרה בעת הצורך.

ישראל והאמנה 
האמנה נחתמה בישראל בשנת 1990, אושרה ונכנסה לתוקף ביוני 1999.

בישיבת ועדת השרים לחקיקה ביום 5/6/2008 אימצה הממשלה (החלטה 3542) את עקרונות התכנית הלאומית למוכנות ותגובה לזיהומי ים בשמן (תלמ"ת) והטילה על המשרד להגנת הסביבה לרכז את הפעולות הדרושות לביצועה וליישומה בקרב כל הגורמים הנוגעים בדבר. 
בנוסף לכך:

1. ישראל מיישמת את הפרוטוקול לשיתוף פעולה למניעת זיהום ים מאניות ותגובה במקרי חירום של אמנת ברצלונה, כולל הקשר עם המרכז האזורי – הים התיכון לטיפול בזיהומי ים, REMPEC, היושב במלטה.
2. ישראל, יוון וקפריסין חתמו בשנת 2018 על תכנית חירום אזורית לטיפול באירועי זיהום גדולים במזרח הים התיכון. הפרויקט מבוצע במסגרת פרוטוקול החירום של אמנת ברצלונה. 

מוקד לאומי: רני עמיר – מנהל היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, המשרד להגנת הסביבה

4. אמנה בדבר החבות הציבורית בעת זיהום שמן (CLC)

תאונות ימיות בהן מעורבות מכליות עלולות לגרום לשפיכת שמן לים ולנזק אקולוגי גדול לסביבה הימית והחופית, אך גם לנזק כלכלי רב (שחלקו נובע מפעולות למניעת פגיעה בסביבה ושיקומה). 

בעקבות אירועי זיהום ים וחוף משמן כתוצאה מתאונות ימיות, התעורר הצורך להסדיר את עניין האחריות (חבות) והפיצויים במצבים אלה ובשנת 1969 נוסחה האמנה בדבר החבות הציבורית בעת זיהום שמן (CLC), שנכנסה לתוקף בשנת 1975. האמנה מתייחסת לחבות מוחלטת ללא צורך בהוכחת אשמה וללא צורך להגיע לבתי משפט, תהליך שעלול להימשך שנים.

האמנה נועדה להבטיח זמינות של פיצוי הולם לפרטים הנפגעים כתוצאה מתאונות של כל המכליות המסחריות (גם בבעלות מדינתית), כאשר החבות מוטלת על בעלי הספינה שממנה נפלט השמן.

האמנה מטילה על אניות הנושאות מעל 2,000 טון שמן לדאוג לביטוח או לבטחונות בסכום החבות לתאונה אחת (ספינות בבעלות מדינה חייבות לשאת תעודה מרשות מתאימה המעידה על כך שיש כיסוי לחבות).

ישראל אשררה את הפרוטוקול משנת 1992 בשנת 2004 ומאז הוא תקף. הוא מיושם באמצעות חוק האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן, התשס"ד-2004.

פרוטוקול לאמנה משנת 1976 (נכנס לתוקף בשנת 1981) שינה את שיטת החישוב של גובה החבות. פרוטוקול נוסף משנת 1984 נועד להגדיל את גובה החבות והפיצוי, אך מעולם לא אושרר על ידי מספר מספיק של מדינות (ובעיקר, לא אושרר על ידי ארה"ב שהתנגדה לו) ולא נכנס לתוקף, אלא מוחלף על ידי פרוטוקול נוסף משנת 1992, התקף משנת 1996.

הפרוטוקול משנת 1992 מחליף למעשה את האמנה משנת 1969 והוא מכיל סכומי פיצוי זהים לאלו שבפרוטוקול משנת 1984 (במקרה של כוונה תחילה או רשלנות סכום הפיצוי אינו מוגבל). עם זאת, תנאי הכניסה לתוקף שונו, כך שלא נדרש אשרור של ארה"ב לשם מתן תוקף לפרוטוקול. כמו כן, מרחיב הפרוטוקול את תוקף האמנה למקרי זיהום נוספים ולפעולות מניעה כאשר יש חשש מפני זיהום.

פיצוי על נזק סביבתי מוגבל לעלויות של "אמצעים סבירים" לשיקום הסביבה. תיקון משנת 2000 (תקף משנת 2003) הגדיל את סכומי הפיצוי ב-50%.

5. אמנה בדבר הקרן הבין-לאומית לפיצוי נזקי זיהום שמן (FUNDS)

אמנת FUNDS משלימה את האמנה בדבר חבות ופיצוי משנת 1969, שלא נתנה מענה הולם לשאלות משפטיות וכספיות שונות. מצד אחד, מדינות מסוימות לא ראו בעין יפה את החלת החבות על בעלי המכלית ללא הצורך להוכיח אשמה ואחריות. מצד שני, מדינות אחרות רצו להגדיל את סכום הפיצוי המרבי, או לא להגבילו כלל. לכן הוחלט להקים קרן המבוססת על כספים מכל המדינות המקבלות שמן דרך הים.

ישראל אשררה את הפרוטוקול משנת 1992 בשנת 2004 ומאז הוא תקף. הוא מיושם באמצעות חוק האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן, התשס"ד-2004.

מטרת האמנה

הקמת קרן שתפטור את בעלי המכלית מתשלום מלוא הסכום המוגדל ומצד שני תבטיח פיצוי לנפגעים במקרה של אי-תשלום או תשלום לא מספק מצד הבעלים של הספינה שגרמה את הנזק.

הרקע

האמנה נועדה להשלים את האמנה בדבר חבות ופיצוי משנת 1969, שלא נתנה מענה הולם לשאלות משפטיות וכספיות שונות. מצד אחד, מדינות מסוימות לא ראו בעין יפה את החלת החבות על הבעלים של המכלית ללא הצורך להוכיח אשמה. מצד שני, ביקשו מדינות אחרות להגדיל את סכום הפיצוי המרבי או לא להגבילו כלל. לכן הוחלט להקים קרן שניזונה מן הכספים של כל המדינות המקבלות שמן דרך הים. האמנה בנושא הזה אומצה  בשנת 1971 וקיבלה תוקף בשנת 1975).

פרוטוקול משנת 1976 אשר קיבל תוקף בשנת 1994 שינה את שיטת החישוב של גובה הפיצוי. פרוטוקול נוסף משנת 1984 נועד להגדיל את גובה החבות והפיצוי, אך מעולם לא אישרר אותו מספר מספיק של מדינות ואיננו תקף. הוא הוחלף בפרוטוקול נוסף משנת 1992, שנכנס לתוקף בשנת 1996. שתי האמנות מרכיבות משטר פיצויים לנזקי זיהום ממכליות נפט (בלבד) וגם כאן מדובר בפיצוי ללא צורך להוכיח אשמה.

הפרוטוקול משנת 1992 החליף את האמנה משנת 1971 והוא מכיל סכומי פיצוי זהים לאלו שבפרוטוקול משנת 1984 שלא אושרר. עם זאת, תנאי הכניסה לתוקף שונו. הפרוטוקול הקים, למעשה, קרן נוספת על זו שהוקמה בשנת 1971 (אף שבפועל הן מנוהלות יחד). הקרן הישנה, שפעילה כיום עבור 14 המדינות שהיו צד לאמנה ושלא אשררו עדיין את הפרוטוקול החדש, תחדל להתקיים ברגע שכל המדינות יעשו זאת. תיקון משנת 2000 אשר קיבל תוקף בשנת 2003 הגדיל את סכומי הפיצוי. 104 מדינות אשררו עד היום את הפרוטוקול החדש. פרוטוקול משנת 2003 אשר תקף משנת 2005 הקים קרן פיצויים נוספת, אך הוא אופציונלי בלבד ורק 26 מדינות אשררו אותו.

אייטם זה מובא מאתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה –
www.gov.il/he/departments/ministry_of_environmental_protection/govil-landing-page

שתפו בפייסבוק