באופן אולי מפתיע, קשה למדוד מה גובה מחיר סביבתי גבוה יותר – כלי פלסטיק חד-פעמיים או מוצרים רב-פעמיים. מה שבטוח הוא שמוטב להשתמש בכלים קיימים ולא לייצר חדשים.
לאחרונה נכנס לתוקפו בישראל מס המוטל על צריכת כלי אוכל חד-פעמיים, במטרה להפחית את הצריכה של מוצרי הפלסטיק המזהמים ולעודד שימוש במוצרים המיועדים לשימוש חוזר. אך האם רב-פעמי הוא בהכרח ידידותי יותר לסביבה?
חוקרים רבים ניסו לחשב כמה משאבי טבע דרושים כדי לייצר מוצרים ספציפיים, כדי שיהיה אפשר להעריך מה מהם ידידותי יותר לסביבה. את המחיר הסביבתי אפשר לחשב בהרבה דרכים. אחת מהן היא טביעת הרגל האקולוגית של המוצר, כלומר ההשפעה שיש לייצור המוצר ולשימוש בו על הסביבה. החישוב כולל את החומרים שמהם המוצר עשוי, וגם את החומרים הנדרשים לאחר מכן כדי להביא אותו לצרכן. את המדד הזה אפשר להשוות לכמות המשאבים שיש בטבע, וכך לנסות להעריך את הנזק שהוא מותיר בסביבה.
נזקי הפלסטיק
מרבית הפלסטיק המיוצר בעולם משמש להכנת מוצרים חד-פעמיים, כמו אריזות או כלי אוכל לשימוש בודד. ייצורו מתחיל לרוב מנפט גולמי שעבר תהליך של פולימריזציה, כלומר, יצירה של שרשרת ארוכה שמורכבת מיחידות חוזרות של אותה מולקולה. לנפט שימושים רבים פרט לפלסטיק, כך שרק 4-6 אחוזים מצריכת הנפט הגולמי בעולם משמשת לייצור פלסטיק. אך נפט הוא משאב טבע שקצב ההתחדשות שלו איטי עד כדי כך שמכל בחינה מעשית אפשר לומר שהוא לא מתחדש כלל. בקצב השימוש הנוכחי, מאגרי הנפט העולמיים המוכרים יאזלו בעוד כמה עשרות שנים.
ומה קורה אחרי השימוש? בתהליך ייצור הפלסטיק נוהגים בדרך כלל להוסיף לו חומרים אחרים, כגון פתאלטים וביספנולים, וכך יוצרים מולקולות חדשות או תערובות בעלות תכונות שרצויות ליצרנים. הבעיה הגדולה בפלסטיק היא שאחרי שהמוצר נזרק לאשפה אין כמעט אמצעים בטבע שמסוגלים לפרק את שרשראות הפולימרים הסינתטיים הללו. כלומר, פלסטיק כמעט שלא מתפרק בצורה ביולוגית. אפילו חיידקים שיודעים בכל זאת לפרק פלסטיק זקוקים לשם כך לתנאים מיוחדים ולזמן ממושך. תהליך הפירוק הטבעי של פלסטיק יכול להימשך מאות שנים.
בינתיים, הפלסטיק מתפרק בצורה פיזיקלית לחלקיקים קטנים מאוד שנקראים מיקרו-פלסטיק, שיוצרים שלל בעיות של זיהום מערכות אקולוגיות בכל רחבי העולם, ובכלל זה במקורות המים. לכן חיוני למצוא פתרונות לכמות העצומה של פסולת הפלסטיק המצטברת. אחת הדרכים המוכרות היא מיחזור, אבל גם לתהליך הזה יש מחיר סביבתי, שכן הוא דורש תשתיות שצורכות נפט ודלקים אחרים וגורמות לפליטה של חומרים מזהמים. לכן לא ברור עד כמה התהליך משתלם לסביבה. סוגי פלסטיק שאי אפשר למחזר נשלחים להטמנה או לשריפה, או שמתגלגלים בסופו של דבר לסביבה הטבעית. כל התוצאות האלה כרוכות גם הן בנזק סביבתי.
זכוכית – משאב מוגבל
זכוכית עשויה בעיקר מחול. כדי לייצר אותה מערבבים חול בנתרן פחמתי וסיד ומחממים לטמפרטורה גבוהה מאוד. חול הוא חומר הגלם הנצרך ביותר בעולם אחרי מים – הוא משמש לבניית בתים ותשתיות ואפילו רכיבים אלקטרוניים. חלקה של הזכוכית בניצול משאבי החול בעולם הוא שולי למדי.
באופן אולי מפתיע, גם חול הוא משאב מוגבל וכיום מורגש מחסור עולמי בחול. רוב החול הזמין לשימושנו בעולם מגיע מנהרות ומאזורים חופיים. לכרייה שלו יש השלכות סביבתיות, שכן היא משפיעה על מפלס מי התהום, על זרמי המים בנהרות ולאורך חופי הים, מכרסמת בגדות הנהרות, משמידה את סביבת המחיה בקרקעית הים או הנהר ופוגעת בצמחים ובבעלי חיים ומצמצמת את שטחי המחייה של מינים בסכנת הכחדה. וכל זה רק על קצה המזלג הרב-פעמי.
בצד החיובי, זכוכית היא אחד החומרים היחידים שאפשר למחזר שוב ושוב בלי לפגוע באיכותו. דבר נוסף שכדאי לקחת בחשבון הוא שייצור זכוכית ממוחזרת זול יותר מייצור זכוכית חדשה, מכיוון שטמפרטורת התכת החומר בתהליך המיחזור נמוכה בהרבה מזו של חול גולמי.
מה קורה לפלסטיק אחרי שאנחנו משתמשים בו? | Emma Bryce Teded
חישוב שהסתבך
החומר הוא מרכיב קריטי בחישוב המחיר הסביבתי של מוצר, אך לא די בכך. פרמטר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא העובדה כי אחרי שאנחנו אוכלים מצלחות וסכו"ם רב-פעמיים אנחנו שוטפים אותם במים ובסבון, ואם אנחנו משתמשים במדיח כלים, יש להתחשב גם בצריכת החשמל שלו. ואילו אחרי השימוש בכלים חד-פעמיים אנחנו משליכים אותם לפח האשפה, כך שאנחנו צורכים הרבה יותר כלים וגם מגדילים מעט את צריכת שקיות האשפה.
שיקול חשוב נוסף הוא היעילות של המוצר. כשמוצר שרכשנו אינו תקין או אינו מתאים לצרכינו, אנו נשתמש בו פעמים ספורות בלבד לפני שניפטר ממנו – לדוגמה, בקבוק שתייה שאינו אטוּם. מוצר כזה, שרכשנו בתור מוצר לשימוש חוזר, אך השתמשנו בו פעמים בודדות בלבד, עלול לזהם הרבה יותר ממוצרים חד-פעמיים שישמשו לאותן מטרות.
כאן נכנסת לתמונה גם עמידות המוצר. למשל אורך החיים של כלי זכוכית עדינים ושבירים עלול להיות קצר בהרבה ממה שאפשר לצפות ממוצר רב-פעמי, או שקיות רב פעמיות שנקרעות אחרי שהעמסנו עליהן יותר מדי פעמים. ואסור להתעלם גם מהמוצרים החד-פעמיים הרבים שאינם מגיעים אל האשפה, אלא נשכחים בפיקניק ומתעופפים ברוח למקומות שבהם הם פוגעים במערכת האקולוגית. קשה ליצור מנגנון שייקח בחשבון את כל הגורמים האלה ויחשב עבורנו מהו הפתרון העדיף.
מה שנכון לישראל…
בריאיון לאתר מכון דוידסון מסבירה ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה SP Interface, כי חישוב המחיר הסביבתי לא רק מורכב מאוד, אלא גם משתנה ממקום למקום בעולם. למשל בישראל, רוב המים בשימוש ביתי, ובכלל זה המים ששימשו לשטיפת כלים, עוברים טיהור ונשלחים לשימוש חוזר בחקלאות. לעומת זאת, במדינות שבהן הביוב עובר רק טיפול חלקי יש חשש רב יותר שחומרי ניקוי מזהמים יגיעו לסביבה הטבעית.
דוגמה נוספת נוגעת לאזורים בעולם שסובלים ממחסור במי שתייה. מכיוון שקשה יותר להוביל מים מאשר מוצרי צריכה, במקומות כאלה ייתכן שכלי אוכל חד-פעמיים יציעו פתרון יעיל יותר מאשר צלחות וסכו"ם שדורשים שטיפה יומיומית. עוד דבר שמקשה על חישוב המחיר הסביבתי הוא הכלכלה הגלובלית, שבה פעמים רבות הפגיעה בסביבה מתרחשת במקום אחר ממקום הצריכה של המוצר.
אז מה עדיף?
הניסיון לחשב את כמות המשאבים שנדרשים לייצור מוצר הוא משימה מורכבת שמחייבת המון הנחות והשערות, כך שלא ברור עד כמה אמינה ומציאותית תהיה התשובה שניתן לשאלה "מה מזהם יותר?". לכן כמעט בלתי אפשרי להכריע באופן חד-משמעי בין השימוש בכלים חד-פעמיים לכלים לשימוש חוזר.
ובכל זאת, אפשר לומר בסבירות גבוהה מאוד ששימוש חוזר בכלים קיימים, אפילו אם הם כלי פלסטיק, הוא האופציה הידידותית ביותר לסביבה. "הכלים הכי ידידותיים לסביבה הם כלים שכבר קיימים איפשהו. "קניית כוס חדשה ואיכותית, אפילו אם היא עשויה מהחומרים הכי ידידותיים לסביבה, עדיין פחות טובה לסביבה מקניית כוס משומשת בחנות יד שנייה", מסכמת אולנובסקי.
ידיעה זו מחוברת על ידי – תמר לביא
ידיעה זו לקוחה מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
