קופסת גבינה ושקית עם פחית קולה בתוכה סיפקו מידע רב ערך על היציבות של פלסטיק במעמקי האוקינוס והשפעתו על אוכלוסיות החיידקים בקרקע.
כמות הפלסטיק בעולם הולכת וגדלה, ומאחר שחיידקים ובעלי חיים אינם מפרקים את רוב סוגי הפלסטיק כפי שהם עושים עם חומר אורגני, הוא מצטבר בסביבה ומיליוני טונות של פלסטיק מגיעים לים כפסולת. שם הוא גורם נזקים רבים, כגון חנק של חיות שמנסות לאכול אותו או מסתבכות בו. בנוסף, כשהוא מתבלה הוא מתפרק לחלקיקים זעירים שמרעילים צמחים ובעלי חיים ומצטברים בגופם, ועלולים להגיע גם לגופנו כשאנו אוכלים דגים ויצורים ימיים אחרים.
מחקרים רבים עוקבים אחר התפרקות הפלסטיק הצף, אך הרבה יותר מסובך לחקור מה קורה לפלסטיק ששקע לקרקעית הים. מעבר לקשיים הפיזיים, קשה מאוד לתארך פסולת שהגיעה למעמקי האוקינוס כדי להבין את השפעות הזמן עליה. במחקר חדש חוקרים מגרמניה התגברו על המכשולים, עשו בדיוק את זה וחשפו כי אפילו אחרי יותר מעשרים שנה על קרקעית האוקיינוס, מוצרי הפלסטיק כמעט לא מתפרקים או נשחקים. בנוסף, אוכלוסיות החיידקים על הפלסטיק שונות מאלו שבסביבה הקרובה, דבר שמעיד כי הפלסטיק משפיע על תנאי המחיה בים.
גבינה וקולה במעמקים
החוקרים דגמו את קרקעית הים באוקיינוס השקט מול חופי פרו במסגרת מחקר אחר, שעסק בהשפעה הסביבתית של כריית סלעים עם תכולת מתכות גבוהה, שנקראים נודולות מנגן, מקרקעית הים. רובוט מחקר ששלחו מצא בעומק של 4,150 מטר קופסת פלסטיק של גבינה ושקית ניילון עם פחית קולה בתוכה. הממצא החריג דרבן אותם לחקור מה עולה בגורל הפלסטיק המגיע לקרקעית הים.
באופן יוצא דופן היה אפשר לשער בדיוק רב למדי מתי הפריטים נזרקו, משום שהם הכילו סימנים מזהים שלא נשחקו, כמו תאריכי תפוגה וקודים, פחית הקולה אף הייתה מסדרה מיוחדת לכבוד משחקי גביע דיוויס בטניס בסוף 1988. על פי סימנים אלה קבעו החוקרים כי סביר להניח שהפריטים הושלכו לים בין 1988 ל-1996.
הדבר הראשון שקפץ לעיני החוקרים הוא שמוצרי הפלסטיק (השקית והקופסה) נראו שלמים. בנוסף, אף על פי שאלומיניום מתפרק במים, והפחית הייתה חלודה מעט, היא נשמרה במצב טוב מפני ששקית הניילון מנעה מהמים לחדור אליה. השאלות הבאות ששאלו החוקרים דרשו בחינה מדוקדקת יותר: באיזו מידה בדיוק הפריטים התפרקו, ואם אוכלוסיית החיידקים עליהם דומה לזו שחיה על קרקעית הים בסביבתם. כדי לענות על כך הם בחנו במעבדה את כל הפריטים, כמה מנודולות המנגן וגם דגימות קרקע מהסביבה.
החוקרים קבעו את מידת הפירוק על פי השינויים שחלו בהרכב הכימי והפיזיקלי של פריטי הפלסטיק. הם שילבו לשם כך כמה שיטות, בהן ספקטרומטריה, שקובעת את הרכיבים השונים בדגימה לפי המסה שלהם, ומיקרוסקופים שונים, כמו מיקרוסקופ קונפוקלי, שמסוגל לתת תמונה חדה מאוד מעומק הדגימה, ומיקרוסקופ אלקטרונים סורק, שמאפשר לראות פרטים קטנים בהרבה מאלו שנראים במיקרוסקופ אור. בכל השיטות האלו, לא נמצאו כל ראיות להתפרקות משמעותית של הפלסטיק. לאחר מכן הם בחנו את אוכלוסיות החיידקים על פריטי הפלסטיק, בדגימת הקרקע ובנודולות המנגן והשוו ביניהן. הם מצאו שאוכלוסיית החיידקים על הפלסטיק הייתה שונה מזו שבקרקע ובנודולות. המינים שנמצאו על הפלסטיק זוהו גם בדגימות האחרות, אך ביחסים שונים – האוכלוסיות על הפלסטיק היו פחות מגוונות והמינים הדומיננטיים היו אלו שמעדיפים סביבה דלת חמצן.
"כל המינים יכולים להימצא על קרקעית האוקיינוס, אבל נראה כי הצטברות של פלסטיק עשויה לשנות את השכיחות שלהם ואת היחסים בין המינים השולטים", אמר הביוכימאי שטפן קראוזה (Krause), ממובילי המחקר. על פי החוקרים, השינוי הזה מעיד ששיירי פלסטיק יכולים לגרום גם לשינויים בריכוז החמצן באזורים שיש בהם פסולת פלסטיק רבה, דבר שיכול לפגוע ביצורים שהורגלו לסביבה אחרת.
המסקנות העולות מהממצאים הן כי לפלסטיק יש השפעה ארוכת טווח על הסביבה הימית, שכנראה תהיה משמעותית בעיקר באזורים בהם הוא מצטבר בכמויות גדולות. הדבר מדגיש את הצורך בחידוד הנהלים והאכיפה של ייצור והשלכת פסולת לים. "המחקר הזה הוא הבסיס לפרויקט הבא שלנו, שבו נעקוב אחרי פסולת פלסטיק בדרכה מהיבשה, דרך זרמי הים ועד שהיא שוקעת במקום מנוחתה הסופי על קרקעית הים", סיכם מתיאס הקל (Haeckel), ראש המעבדה שבה נערך המחקר.
האייטם הוכן על ידי – ד"ר בת שחר דורפמן
האייטם ראה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
