התפשטות של מחלת עור מסוכנת באוכלוסיות של דולפינים קשורה כנראה לירידה במליחות המים ליד החופים עקב הצפות. החשש: התופעה תחמיר בעקבות שינויי האקלים.
חוקרים ראו זאת בפעם הראשונה לאחר הוריקן קתרינה, שהיכה בשנת 2005 במדינות דרום מזרח ארצות הברית: עוד ועוד דולפינים נמצאו מתים, כשעורם מכוסה פצעים, באזורים שחוו שינוי קיצוני במליחות המים. מאז נצפו דולפינים חולים עם תסמינים דומים בחופים נוספים ברחבי העולם. חוקרים אוסטרלים שלקחו דגימות מפצעיהם של דולפינים שנסחפו לחוף, בתקופות שאחרי הצפות נרחבות, הצליחו כעת לאפיין את המחלה. הם קראו לה "מחלת עור של מים מתוקים", משום שנראה שהיא מופיעה או מחמירה מאוד בעקבות ירידה חדה ברמת מליחות המים שבהם הדולפינים חיים.
דולפינים עם הפצעים המאפיינים את המחלה נצפו לראשונה באגם מים מליחים – מים שמליחותם גבוהה מזו של מי שתייה נקיים, אך נמוכה מזו של מי ים – במדינת לואיזיאנה בארצות הברית, שנתיים אחרי ההוריקן קתרינה. במהלך סופת הוריקן נושבות רוחות עזות במיוחד ויורדת כמות אדירה של משקעים בתוך זמן קצר. הגשם הרב וההרס שהסופה מחוללת גורמים הצפות ומזרימים כמויות אדירות של מים מתוקים מהיבשה לאוקיינוס ולמקווי מים אחרים. חוקרים שעקבו אז אחרי אוכלוסיית הדולפינים תיעדו במצלמותיהם החמרה במצב הפצעים המכסים את עורם של היונקים הימיים עם הירידה במליחות המים. במעקב שנעשה אחרי ההוריקן הארווי בשנת 2017 תועדו פצעים דומים גם אצל דולפינים שחיו במקווי מים ליד העיר יוסטון בטקסס.
במחקר החדש אפיינו החוקרים מאוסטרליה את המחלה על סמך דגימות רקמה שלקחו מפצעי העור של דולפינים שנסחפו לחופי היבשת הדרומית. הדולפינים נמצאו באזור אגמי גיפסלנד (Gippsland) בדרום מזרח אוסטרליה בשנת 2007, וכעבור שנתיים בקרבת העיר פרת' במערב אוסטרליה.
אגמי גיפסלנד סבלו משינויים קיצוניים במליחות המים עקב שטפונות חמורים שהגיעו אחרי עשר שנות בצורת. במהלך הבצורת מליחות המים עלתה מ-15 PPT (חלקיקים לאלף חלקיקים) בממוצע ל-25 PPT, אך בסוף יוני 2007 היא צנחה בעקבות השטפונות ל-5 PPT. כמות המים המתוקים שזרמה לאגמים הייתה גדולה עד כדי כך שמליחות המים נשארה נמוכה מאוד במשך כארבעה חודשים. שינויי מליחות דומים התרחשו באתר המחקר השני ליד העיר פרת' בשנת 2009.
מה הקשר בין שינוי המליחות למחלת הדולפינים?
אחד מתפקידיו העיקריים של העור הוא לשמור על ההפרדה בין פנים הגוף לסביבה החיצונית. עורם של בעלי חיים ימיים מונע ממים מהסביבה להיכנס לרקמות גופם ולהיפך, כדי לאפשר להם לשמור על ריכוז מלחים קבוע בגוף. מים נעים מסביבה לסביבה עקב הפרש בריכוז החומרים המומסים בהם, בתופעה שנקראת אוסמוזה (פעפוע): מריכוז נמוך של מומסים לריכוז גבוה. עורם של הדולפינים רגיל להתנגד ללחץ אוסמוטי מצד סביבתם המימית בטווח מליחות מסוים, אך ברגע שמליחות המים יורדת באופן ניכר גדל ההפרש בריכוז המלחים בין סביבת הדולפין לתאי גופו, ולעור קשה להתמודד עם הלחץ המוגבר. כשמצב כזה נמשך לאורך זמן הוא יוצר בצקות, כלומר התנפחות של רקמה עקב כניסת יותר מדי נוזלים לעור הדולפין מן הסביבה.
התופעה תועדה בעבר אצל יונקים ימיים שנקלעו לסביבה של מים מתוקים. הדולפינים שתועדו באוסטרליה סבלו מדלקת עורית שכיסתה חלקים נרחבים מעורם והתפתחה לכיבים של ממש, שמזכירים כוויות אצל בני אדם. בהמשך חדרו לפצעים מזהמים מזדמנים כגון פטריות, חיידקים או אצות. בסופו של דבר פצעים כאלה מביאים לשיבוש בריכוז החומרים המומסים בדם, לכשל בתפקודם של איברי הגוף ולמוות.
מאז 2009 פועלות באוסטרליה רשתות של מתנדבים שעוקבות אחרי אוכלוסיות הדולפינים המקומיות. שכיחותם של אירועי הצפה וסופות בעוצמה חריגה צפויה לעלות בעקבות שינויי האקלים, ולכן קיים חשש שהמחלה שזוהתה לאחרונה תהפוך נפוצה יותר בעתיד הלא רחוק. שיתוף הפעולה בין מתנדבים למדענים הוא צעד חשוב המאפשר מעקב צמוד ונרחב יותר, בתקווה שככל שנבין את הבעיה טוב יותר, כך יהיה לנו סיכוי טוב יותר למנוע אותה.
המחבר של מאמר זה – ליאור פייגון
המאמר מובא מאתר האינטרנט של מכון דוידסון -davidson.weizmann.ac.il
