כלי תקשורת בארצות הברית מדווחים על פלישה של צרעת ענק אסייתית העושה שמות בכוורות דבורים ומסכנת בני אדם. מי הצרעה הזו והאם היא אכן מסוכנת?
בנובמבר בשנה שעברה ערך מגדל הדבורים טֶד מֶקְפוֹל (McFall) בדיקה שגרתית של כמה מהכוורות שלו בצפון מערב מדינת וושינגטון. לתדהמתו הוא גילה אלפי דבורים ערופות ראש מחוץ לכוורות, ועוד אלפים במצב דומה בתוכן. "לא יכולתי להעלות בדעתי מה גרם לדבר כזה", סיפר הכוורן הוותיק לעיתון ניו יורק טיימס. כמה שבועות לאחר מכן התגלה פתרון אפשרי לתעלומה, מוטל מת על מרפסת בית כפרי, כמה קילומטרים מהכוורות. הדייר שמצא פגר של צרעה עצומה במרפסתו, חשב שמדובר אולי בצרעת הענק האסייתית, לאחר שנתקל בסרטון עליה ביוטיוב. הוא פנה לשירותי החקלאות של מדינת וושינגטון, ואנטומולוגים (חוקרי חרקים) אישרו כי אכן מדובר בצרעה הזו.
האמריקאים, כך מתברר, היו בפיגור אחר שכניהם מצפון. כשלושה חודשים קודם לכן נמצאו שני פרטים של צרעת הענק בקולומביה הבריטית שבמערב קנדה. כעבור שבועות אחדים וגילוי של עוד כמה פרטים, הצליחו מגדלי דבורים קנדים לאתר קן של הצרעה הזו – ולהשמידו. המסקנה המדאיגה משני עברי הגבול הייתה שצרעת הענק האסייתית הגיעה לצפון אמריקה.
רוצחת הדבורים
צרעת הענק האסייתית, כפי ששמה מרמז, היא הצרעה הגדולה ביותר בעולם. אורך גופן של הפועלות עשוי להגיע לארבעה סנטימטרים, ושל המלכות אפילו לחמישה סנטימטרים ויותר. היא מצוידת בעוקץ ארוך וחזק, המסוגל לחדור אפילו דרך ביגוד מגן ולהזריק לעור ארס כואב. יש מי שתיארו את עקיצתה כדקירה במחט מלובנת. כפי ששמה מרמז עוד, הצרעה הזו נפוצה בעיקר באסיה, ליתר דיוק במזרח היבשת: ממזרח רוסיה ויפן בצפון, ועד תאילנד ומיאנמר בדרום. היא נפוצה כמובן גם בסין, כפי שאפשר לנחש על פי שמה המדעי, Vespa mandarinia, כלומר – הצרעה המנדרינית.
נוסף על העוקץ האימתני, הצרעה מצוידת גם בלסתות גדולות וחזקות. הלסתות משמשות אותה לא רק ללעיסת המזון, אלא גם להרג הטרף שלה. המזונות המועדפים עליה הם חרקים חברתיים, ובראשם דבורת הדבש: הצרעות פושטות על כוורות ועורפות את ראשי הדבורים המנסות להגן עליה בעזרת לסתותיהן. בשיטה זו, צרעה יחידה מסוגלת לחסל 40 דבורים תוך דקה אחת. לאחר שהתגברו על מגינות הכוורת, הצרעות זוללות את הדבש שהדבורים אוגרות ולוקחות זחלים וגלמים של הדבורים כמזון לזחלים שלהן. לעיתים הן גם נושאות פגרים ערופי ראש של דבורים כדי להאכיל בהם את הזחלים. לכן תקיפה של כמה צרעות יכולה לגרום לכוורת נזק ניכר וארוך טווח. התנהגות זו זיכתה את הצרעה בכינוי המאיים "הצרעה הרוצחת".
מגדלי דבורים חוששים כי התבססות משמעותית של צרעת הענק האסייתית בצפון אמריקה תפגע קשות בכוורות שלהם. ענף הדבורים, בעיקר בארצות הברית, ספג פגיעות קשות בשנים האחרונות, ככל הנראה תוצאה של מחלות דבורים ושל חשיפת הדבורים לחומרי הדברה חקלאיים. הדבורים חשובות מאוד לכלכלה, לא רק בגלל שהן מייצרות דבש, אלא בעיקר מכיוון שהן מאביקות חשובות ביותר של צמחים רבים, בהם גם צמחים המספקים חלק ניכר ממזונו של האדם. ערכן הכלכלי של הדבורים נאמד במאות מיליארדי דולרים בשנה, ופגיעה משמעותית בהן עלולה לגרום זינוק במחירי התוצרת החקלאית.
חלון הזדמנויות לחיסול
איך הגיעו הצרעות לארצות הברית? התשובה היא, כמעט בוודאות, בעזרת האדם. מעריכים כי מלכה בוגרת ומופרית הגיעה כנראה כנוסעת סמויה במשלוח של תוצרת חקלאית ממזרח אסיה. בדיקות גנטיות של הפרטים שנאספו העלו כי מדובר בפרטים משני קינים, כך שמעריכים שיותר ממלכה אחת עשתה את הדרך הארוכה – לא ברור אם באותו משלוח או במשלוחים שונים. בניגוד לדבורים, שם המלכה זקוקה לנחיל של פועלות שיסייע לה להקים כוורת חדשה, אצל צרעת הענק המלכה מסוגלת להסתדר לבדה: היא מטילה את הביצים, מטפלת בצאצאים ומביאה להן מזון, ורק לאחר שהעמידה מספיק פועלות לתפעול השוטף של הקן, היא יכולה לפרוש מעיסוקים אלה ולהתמקד בהטלת ביצים.
הצרעות הן בעלות כושר תעופה מרשים, ומסוגלות לעוף מרחק כולל של עד 100 קילומטרים ביום, אך מדובר במרחק מצטבר של כמה גיחות, ולרוב הן אינן נוהגות להתרחק יותר מכמה קילומטרים מהקן שלהן. לאור זאת, מאוד לא סביר שצרעה הצליחה לחצות בכוחות עצמה את האוקיינוס השקט, מאסיה לחוף המערבי של צפון אמריקה.
למרות גודלן המרשים של הצרעות, לא קל לאתר את הקינים שלהן. הן מקימות את ביתן לרוב באזורים מיוערים נידחים יחסית, רחוק מסביבת האדם. בדרך כלל הן מקננות במאורות נטושות בקרקע או בחללים בגזעי עצים שנפלו. שיטה אחת לאתר את הקינים היא בעזרת פיזור מלכודות ביערות, ומיקוד החיפושים באזורים שבהם נלכדות יותר צרעות. שיטה אחרת היא "מארב" לצרעות ביער, וכשמזהים פרט – לעקוב אחריו אל הקן. זה לא קל בהתחשב בכך שהצרעות מסוגלות לטוס במהירות של 40 קמ"ש, ולאו דווקא מגבילות עצמן לטיסה מעל שבילים נוחים… את הבעיה הזו ייתכן שאפשר לפתור בעזרת פיתוח של חוקרים בריטים, שדיווחו לפני שנתיים על שיטה לאיתור קינים של צרעה אסייתית אחרת בעזרת משדרי רדיו זעירים המוצמדים לפרטים שנתפסים בשדה. בגלל הקושי לאתר את הקינים, קשה לקבוע אם הצרעה הפולשת אכן הצליחה להתבסס בצפון אמריקה, וגם קשה יותר, כמובן, להדביר את הפולשים בטרם יצליחו לעשות זאת.
נקודה מעודדת בהקשר זה, היא שכל המפגשים עם הצרעות – חיות או מתות – היו בסתיו שעבר. אחרי הסתיו בא החורף, והצרעות האלה, לדברי האנטומולוג אקיטו קווהארה (Kawahara) מאוניברסיטת פלורידה, לא מחבבות מזג אוויר קר מדי, וגם לא חם מדי. עד כה לא נראו פרטים אחרי החורף, ואולי מזג האוויר עשה את העבודה שבני האדם לא הצליחו. מצד שני, המלכות ישנות שנת חורף, וייתכן שהן עדיין לא הספיקו לבסס קינים פעילים מאז תחילת האביב. בכל מקרה, למלכות לוקח בערך מאפריל עד ספטמבר מהטלת הביצים ועד שהדור הבא של המלכות מגיע לבגרות, בסתיו. "אם נוכל לאתר את הקינים בוושינגטון בחלון הזמן הזה ולהרוג את הצרעות, זה יפתור את הבעיה", אמר האנטומולוג דאג ינגה (Yanega) מאוניברסיטת קליפורניה בריברסיייד לעיתון לוס אנג'לס טיימס.
ייתכן שהגיאוגרפיה האמריקאית תסייע גם היא למניעת ההתפשטות של הצרעות. על פי דיווחים, גם אם הן יתבססו בצפון מערב ארצות הברית ובדרום מערב קנדה, האקלים של רכס הרי הרוקי יוכל לחסום אולי את התפשטותן מזרחה, והחורף הקנדי ימנע את התפשטותן צפונה. מדרום משתרעים שטחים מדבריים נרחבים, כך שגם אם הצרעות תפסו "ראש גשר" באזור הגבול הקנדי, לא יהיה להן קל להתפשט לאזורים אחרים בצפון אמריקה. בכל מקרה, אם הן אכן לא נוטות להתרחק מהקן, יידרשו להן שנים להתפשט לאזורים נוספים.
הצרעה הגדולה ביותר. סרטון של National Geographic על צרעת הענק האסייתית (באנגלית):
כדור המוות היפני
באיזו מידה הצרעות הפולשות אכן מסכנות את הדבורים האמריקאיות? איש אינו מוכן להתחייב. אין ספק שהצרעות מסוגלות להסב נזק ניכר לכוורות. כמה עשרות צרעות הפושטות על כוורת מסוגלות לחסל אלפי דבורים. עם זאת, ייתכן שיש דרכים פשוטות יחסית להגן על דבורי הדבש, גם אם הצרעות אכן יתבססו בצפון אמריקה. בגלל הבדלי הגודל ביניהן, אפשר פשוט להקטין את פתחי הכניסה לכוורות, כך שהצרעות לא יוכלו לחדור לתוכן. אפשרות נוספת, שבה משתמשים דבוראים ביפן, היא כיסוי הכוורות ברשת המאפשרת מעבר של הדבורים אך לא של הצרעות.
דבורי דבש במזרח אסיה, כמו דבורת הדבש היפנית (Apis cerana japonica) פיתחו במהלך האבולוציה שלהן דרך להתמודד עם הצרעה המלווה אותן כבר מיליוני שנים: כשצרעה חודרת לכוורת, עשרות או מאות דבורים עטות עליה ויוצרות כדור צפוף. הן לא עוקצות אותה אלא מנופפות בכנפיים במרץ, והחום שנוצר מפעילות השרירים שלהן גורם לעליית הטמפרטורה בתוך הכדור ל-46 מעלות צלזיוס בערך, לצד עלייה ניכרת בריכוז הפחמן הדו-חמצני. כך "כדור הדבורים" גורם לשילוב של חנק וצלייה שמחסלים את הצרעה ומצילים את הכוורת, גם אם במחיר חייהן של כמה מהפועלות.
ואולם, דבורת הדבש האירופית, שמגדלים גם בצפון אמריקה, לא נחשפה לצרעה האסייתית במהלך האבולוציה שלה ולא פיתחה מערכות הגנה כאלה. לכן הדבורים האמריקאיות חסרות אונים נוכח התקפות של הפולשות מאסיה.
דבורי דבש יפניות הורגות צרעה אסייתית ענקית באמצעות התכדררות סביבה:
יתרון נוסף של הצרעות הוא שכמו במקרה של מינים פולשים אחרים, הם משאירים במולדת הישנה את האויבים הטבעיים שלהם. לצרעת הענק האסייתית יש מעט מאוד אויבים טבעיים.
הטורף המוכר היחיד שלה הוא איית הצרעים (Pernis apivorus), עוף דורס הנפוץ באירופה, בדרום אפריקה ובדרום אסיה, אך לא בצפון אמריקה. אויב טבעי אחר של הצרעה הוא החרק הזעיר Xenos vesparum, טפיל המעביר את חייו בתוך בטן הצרעה. הטפיל נחקר בעיקר בצרעות אחרות, מהסוג פלכית (Polistes), שם התגלה, בין השאר, שהוא פוגע בתזונת הצרעה ומשנה את התנהגותה לצרכיו. לא ברור לגמרי עד כמה הוא פוגע בצרעת הענק האסייתית, וכמובן לא ידוע אם הטפילים הגיעו עם הצרעות לצפון אמריקה. אויב טבעי נוסף שאולי כן הגיע עמן הוא הצרעות עצמן. צרעת הענק תוקפת לעיתים קינים של בני מינה, מה שעלול לקרות גם במולדת החדשה, אם יהיה להן מחסור במזון אחר.
גם אם פלישת הצרעות היא אכן סכנה מוחשית לדבורים האמריקאיות, כמו במקרים רבים אחרים מתברר כי האדם כנראה מסוכן להן יותר. בעקבות הדיווחים בתקשורת על פלישת הצרעות, הודיעו מגדלי דבורים רבים וסתם אזרחים מודאגים כי יציבו מלכודות ללכידת הצרעות בכל רחבי ארצות הברית. ואולם, הפיתיון שבו משתמשים במלכודות כאלה, מיץ ממותק עם מעט אלכוהול, מושך גם מגוון רחב של חרקים אחרים ופוגע יותר באוכלוסיית המאביקים מאשר בצרעות.
תרגיל עוקץ
לצד הסכנה הנשקפת לדבורים, יש בתקשורת האמריקאית גם דיווחים על הסכנות לבני האדם מ"הצרעות הרוצחות". הכתבות בתקשורת מתארות את העקיצה הכואבת ומציינות שעשרות בני אדם בשנה מתים ביפן מעקיצות הצרעות.
האמת היא שעקיצת הצרעה אכן מאוד לא נעימה, אך לרוב היא רחוקה מאוד מלהיות קטלנית. כמו במקרים אחרים של עקיצות דבורים וצרעות, העקיצה עלולה להיות מסוכנת כשהאדם אלרגי, או מפתח הלם אנפילקטי. מחקר יפני אמד את מספר המתים מעקיצות הצרעה בין 30 ל-50 בשנה והחוקרים ציינו כי נוסף על הלם אנפילקטי, סיבות המוות העיקריות הן התקף לב או קריסת מערכות הגוף. עם זאת, לדברי קווהארה המספרים נמוכים הרבה יותר, ובשנים 2017-18 מתו בכל יפן פחות מ-13 בני אדם בשנה מעקיצת כל מיני הצרעות.
עם זאת, כפי שצוין קודם, הצרעות אינן נוטות להתקרב לסביבת האדם, ומעדיפות לקנן באזורים מבודדים ורחוקים מערים. הן גם לא מגלות עניין מיוחד בבני אדם כל עוד אינן חשות מאוימות, ואכן, רוב הנפגעים מעקיצות הצרעות הם מטיילים שיוצאים לטבע ומתקרבים יותר מדי לקיני הצרעות – בטעות או בכוונה. כל עוד נמנעים מהתקרבות לצרעות, לא נשקפת מהן שום סכנה לבני אדם.
גם ביפן, יותר משהצרעה מסוכנת לבני אדם, בני אדם מסוכנים לצרעה הענקית, ואפילו טורפים אותה. במקומות מסוימים ביפן נהוג להוסיף לאורז זחלים מאודים או מטוגנים של הצרעה, כדי לגוון את טעמו. יש מקומות שבהם גם צולים את הצרעות הבוגרות על שיפודים או מטגנים אותן, ונהנים מהמרקם הפריך ומהצריבה בפה. חובבי אלכוהול אקזוטי מטביעים צרעות חיות במשקה מזוקק בשם שוצ'ו (shochu). בעודן נאבקות על חייהן הצרעות מפרישות ארס למשקה, ועם הזמן הוא מקבל צבע ענברי וגם טעם ייחודי. אולי כדאי שהאמריקאים יתחילו להתרגל לטעם הזה.
המחבר של המאמר – איתי נבו
המאמר ראה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
