דליפת גז מקידוח במפרץ מקסיקו גרמה לשריפה על פני המים: איך זה קורה? איך כיבו אותה? ולמה הנזק הסביבתי קטן יחסית?
ביום שישי אירעה תקלה קריטית באסדת גז במימי מפרץ מקסיקו. אחד מהצינורות המקשרים את האסדה של חברת פמקס (Pemex) לבאר הגז התת-מימית נשבר, מה שהוביל לדליפת גז אדירת מימדים. האירוע עורר הד תקשורתי נרחב לאחר פרסום סרטון שבו פני האוקיינוס נראו בוערים ובמקביל נראו ספינות כיבוי מתיזות מים על הבעירה.
כדי להבין כיצד האוקיינוס יכול לבעור ומדוע התזת מים על הים דווקא עשויה לסייע, עלינו להבין תחילה את האופן המיוחד שבו פרצה השריפה.
שריפות בבארות גז נחשבות מהקשות ביותר לכיבוי ויכולות לבעור זמן ארוך במיוחד, אפילו כמה חודשים במקרים מסוימים. הסיבה המרכזית לכך היא שתערובת הגזים בבארות דליקות מאוד. בארות גז טבעי מכילות כמה סוגים של גזים פחמימניים, בעיקר מֶתָאן, אֶתָאן ופְּרוֹפָּאן. גזים אלו דליקים ביותר ודרושה כמות אנרגיה מזערית של אלפית הג'ול או פחות כדי להציתם. אנרגיה זו שקולה להדלקת פנס כיס למשך שנייה אחת. בשל כך, כל ניצוץ, ולו הקטן ביותר, מסוגל לגרום להתלקחות הגז. שריפות כאלה אינן נדירות כלל באירועי דליפת גז כאלה, הכוללים בין השאר מעבר של הגזים מלחץ גבוה ללחץ נמוך, חום הנוצר מחיכוך הגז בצינור ועוד.
עם זאת, מי האוקיינוס עצמם אינם בוערים. בלי חמצן לא יכולה להתקיים בעירה, ובאר הגז והצנרת שלה מכילות רק כמות מזערית של חמצן. מרגע שהגז הטבעי הגיע לפני המים, הוא התערבב עם האוויר ויצר תערובת דליקה במיוחד. תערובת זו והלחץ שבו הגז היה נתון יצרו תנאים אידיאליים לבעירה על פני המים, מה שנראה כאילו המים עצמם בוערים.
סילוני מים וחנקן
עכשיו אפשר להבין את מהותם של מאמצי הכיבוי. ספינות הכיבוי מתיזות על האש סילוני מים וגז חנקן, שמטרתם כפולה – מצד אחד לכבות את האש באמצעות הורדת הטמפרטורה, ומצד שני הורדת ריכוז הגז טבעי באוויר באמצעות מהילתו בחנקן, מה שימנע ממנו להמשיך לבעור. למרות כל מאמצי הכיבוי, השריפה כבתה רק כאשר חברת הקידוח הצליחה לסכור את הצינור הפגוע.
החברה האחראית על האסדה שבה התרחשה השריפה היא בעלת רקורד ארוך של תקלות בטיחות חמורות ושריפות. לפני שנתיים נהרגו 91 אנשים ועשרות נוספים נפצעו בפיצוץ במתקן יבשתי שלה במקסיקו.
למרות שמדובר באירוע אקולוגי חמור, יש כמה סיבות לאופטימיות. ראשית: הדליפה נעצרה במהירות, תוך פחות מחמש שעות. מעבר לכך, למרות שמתאן הוא גז חממה עוצמתי ביותר, השריפה המירה אותו לפחמן דו-חמצני ואדי מים, מה שהגביל במידה ניכרת את פגיעתה הסביבתית. בנוסף, על פי רשויות הבטיחות במקסיקו, דליפת הגז לא לוותה בדליפת נפט, כך שלא התרחש זיהום באוקיינוס.
כותבו של האייטם – ספיר חבושה-לאופר
כתבה זו לקוחה מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
