פטרייה שגרמה להכחדת מיני צפרדעים במרכז אמריקה פגעה בעקיפין גם באוכלוסיית הנחשים באותו אזור.
הכחדת מינים אינה תופעה חדשה. היא החלה ככל הנראה זמן קצר לאחר שהופיעו לראשונה החיים ולאורך מיליארדי שנים של אבולוציה מינים הופיעו, התפתחו וגם נעלמו שוב ושוב. מה שמתרחש בעשרות השנים האחרונות חורג מאותו סדר טבעי: לפי חלק מההערכות אנחנו מאבדים מינים בקצב גבוה פי מאה מזה שנצפה עד לפני כמאתיים שנה. הסיבות שונות ומגוונות, אך כולן קשורות לפעילות האדם – מזיהום, דרך אובדן שטחי מחיה, שינוי האקלים ועד למינים פולשים. כשמין מסוים אובד, יש לכך השפעה על מינים רבים נוספים ברשת האקולוגית הסבוכה שמקיפה אותו: אלו שניזונים מממנו, אלו שהוא ניזון מהם, המתחרים שלו ועוד ועוד. אם ברצוננו לעזור לאותו בית גידול להשתקם, אנחנו צריכים להבין וללמוד את ההשפעות האלה בפירוט רב ככל האפשר.
לרוע המזל, זה לא כל כך פשוט. כדי לחקור כיצד הכחדה של בעל חיים אחד משפיעה על בעלי החיים והצמחים בסביבתו, אנחנו צריכים לבצע סקר מקיף של מצבם לפני ההכחדה ולאחריה, ובאופן אידיאלי, להתחיל לעשות זאת כאשר המין שעומד להיעלם נמצא עדיין במצב טוב יחסית. זאת משום שאם מדובר במין שאוכלוסייתו קטנה מאוד, והייתה קטנה כבר זמן רב, הרי שההשפעה של היעלמותו ההדרגתית כבר החלה. הטורפים בסביבה אינם מסתמכים עליו עוד כמקור מזון, למשל, ואלו שלא הצליחו להתרגל למזון אחר כבר החלו לסבול מרעב.
כאן הבעיה. איך אפשר לדעת שמין מסוים עומד להיכחד כאשר הוא עדיין משגשג? זה בלתי אפשרי, מלבד מקרים יוצאי דופן. מקרה יוצא דופן כזה הזדמן לקארן ליפס (Lips) מאוניברסיטת מרילנד ולעמיתיה, שחקרו את המגוון הביולוגי בפנמה בשנות ה-90: הם ידעו שהצפרדעים שם, שבאותה תקופה היו בריאות לחלוטין, עומדות למות.
הפטרייה והנחש
הרוצחת העתידית של הצפרדעים הייתה פטריית כיטריד בשם Batrachochytrium dendrobatidis, שתוקפת מינים רבים של דו-חיים. מקורה של הפטרייה באסיה, אך בשנות ה-80 היא התפשטה בהדרגה גם לאוסטרליה וכן לדרום אמריקה ולמרכזה, באדיבות הסחר הבינלאומי. כמו מחלות רבות, היא קטלנית במיוחד לאוכלוסיות שלא נחשפו אליה בעבר, ובמקומות החדשים שאליהם הגיעה גרמה במהירות למוות של המוני צפרדעים וקרפדות. הפטרייה היכתה בקוסטה ריקה בתחילת שנות ה-90 ולחוקרים היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהצפרדעים בפנמה השכנה יעמדו בפני גורל דומה.
לכן, ב-1997, החלו ליפס ועמיתיה לבצע סקרים שנתיים ביער טרופי בפנמה, ותיעדו לא רק את הצפרדעים החיות שם, אלא גם את הזוחלים, ובעיקר את הנחשים. "אוכלוסיית הנחשים הטרופיים כאן מגוונת בצורה יוצאת דופן" אמרה ליפס לאתר Science News, "אבל הם כמעט לא נחקרו". יש לכך סיבה: "רבים מהמינים הם נדירים, ובנוסף הם נוטים להתחבא במקומות שקשה להגיע אליהם, ויש להם צבעי הסוואה".
הפטרייה הגיעה לאזור ב-2004, עם התוצאות הצפויות: "היו צפרדעים מתות בכל מקום", תיארה זאת ליפס. החוקרים המשיכו ותיעדו את אוכלוסיות הדו-חיים והזוחלים עד שנת 2012, כדי לראות מה קרה להם בעקבות המחלה. הם מצאו שהפטרייה הכחידה מהאזור לפחות 30 מינים של דו-חיים, מתוך יותר מ-70 שהיו בו בתחילה, והמספר הכולל של דו-חיים ירד בכ-75 אחוזים.
איך כל זה השפיע על הנחשים? לפני מות הצפרדעים נצפו באזור 30 מינים שונים של נחשים, ואחריו רק 21 – אם כי החוקרים לא יכולים לדעת בוודאות אם כל המינים האלו אכן נעלמו מהאזור או שחלק מהם פשוט הפכו לנדירים כל כך שהחוקרים לא מצאו אפילו פרט אחד מהם. ניתוח סטטיסטי העלה שבוודאות של 85 אחוזים, יש כיום פחות מינים של נחשים משהיו באזור לפני שהפטרייה היכתה. היעלמוּת הצפרדעים השפיעה לרעה גם על רבים מהנחשים שהצליחו לשרוד: אצל רוב המינים האלו נמצאה ירידה בתפוצה, ובבדיקה של ששת מיני הנחשים הנפוצים ביותר ראו החוקרים ירידה במשקל גופם של הנחשים שנבדקו.
שלא במפתיע, המינים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו אלו שהסתמכו על צפרדעים וביצי צפרדעים כמקור מזון עיקרי, בעוד אלו שהתפריט שלהם מגוון יותר לא הראו ירידה במספרם וחמישה מינים אפילו הפכו נפוצים יותר. המין שאוכלוסייתו גדלה באחוזים הגבוהים ביותר הוא צפעון דקל עפעפי (Bothriechis schlegelii), שניזון אמנם גם מצפרדעים, אבל גם מציפורים, מכרסמים ועטלפים. זו תופעה מוכרת – בעקבות אירוע שמזיק לבית הגידול וגורם להיעלמות של חלק מהמינים, יהיו לרוב גם מינים שירוויחו מכך. ייתכן למשל שצפעון הדקל התחרה עם מיני נחשים אחרים על שטח מחיה, וכשהמינים האלו, שאכלו בעיקר צפרדעים, נעלמו או הפכו לנדירים יותר, הצפעונים שגשגו.
פתח לתקווה
"ככלל, פטריית הכיטריד השאירה את הנחשים במצב גרוע יותר משהיו", אמרה אליז זיפקין (Zipkin), מהחוקרות החתומות על המאמר: באזור יש היום פחות נחשים ופחות מיני נחשים, בהשוואה לשנים שלפני מות הצפרדעים. "משבר המגוון הביולוגי כנראה חמור יותר משהערכנו", סיכמה.
אך זה לא אומר שעלינו להרים ידיים. מחקרים כאלו יכולים לעזור לנו להבין את ההשפעות השונות של אירועי הכחדה על המבנה האקולוגי השלם, אילו מינים הם הפגיעים ביותר והיעלמותו של איזה מין תגרום להשפעה הרחבה ביותר. כך אולי הם יוכלו גם לכוון את פעולות ההצלה למקומות שבהם הן יהיו היעילות ביותר בשימור מגוון המינים, ולהצביע על המינים החשובים ביותר למערכת בשלמותה. "אני לא חושבת שזה חסר תקווה", אמרה זיפקין. "יש עדיין כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות, כמו לשמר את שטחי המחיה הנותרים, בשביל לשמור על המגוון הביולוגי".
נכתב על ידי – ד"ר יונת אשחר
נלקח מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
