גזים שהצטברו עקב פעילות געשית בתחתית אגם קיבו באפריקה הופכים אותו לפצצת זמן המסכנת את תושבי האזור ואת הסביבה כולה.
בחודש מאי השנה, אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באפריקה, הר נִירָגוֹנְגוֹ שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, החל לפלוט לבה לעבר העיר הצפופה גוֹמָה הסמוכה אליו, השוכנת לחופי אגם קִיבוּ הענק. זרם הלבה החריב מספר כפרים, גרם למותם של עשרות בני אדם ואילץ כמעט חצי מיליון לנטוש את בתיהם. הלבה עצרה לבסוף בפאתי העיר הדלילים, והחיים שבו אט אט למסלולם. בעודם חשים הקלה מסוימת, תושבי גומה הפנו את גבם אל ההר ושבו להביט בדאגה באגם קיבו, שבמצולותיו שוכנת סכנה גדולה הרבה יותר.
קיבו, אגם עמוק ורחב מימדים, המשותף לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ולרואנדה, מכיל במימיו כמות יוצאת דופן של גזים מומסים: כחצי מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני וכ-33 מיליון טונות של מתאן, כמות השווה לחמישה אחוזים מסך פליטות גזי החממה של האנושות כולה במשך שנה. הגזים, שמקורם בפעילות הגעשית הענפה המתרחשת לאורך הבקע המזרח אפריקאי, שבתוכו שוכן האגם, מפעפעים מתוך קרקעית האגם ומתרכזים בשכבות המים התחתונות בו, המופרדות מחלקו העליון עקב הפרשי מליחות.
היציבות הגבוהה של מבנה שכבות המים באגם מונעת מהגזים המומסים להשתחרר לאטמוספרה מבעד לשכבה העליונה, הסוגרת עליהם כמו פקק, והם נאגרים בו תוך יצירה של לחץ רב. אם תיפגע יציבות האגם ויתרחש ערבוב בין שכבות המים בו, למשל בעקבות התפרצות געשית תת-מימית או גלישת קרקע, הגזים הלכודים בעומק עלולים לפרוץ כלפי מעלה, להתרחב עם ירידת הלחץ סביבם ולגרום לפיצוץ אדיר, במנגנון הדומה לאופן פתיחתו של בקבוק שמפניה.
תופעה נדירה
התפרצות מימית זו, הנקראת גם היפוך אגמי או Limnic eruption, היא תופעה נדירה יחסית, שתועדה באופן וודאי רק פעמיים. היא מוגבלת לסוג ייחודי של אגמים, המכונים "אגמים מתפרצים", שבהם מתקיים שילוב של מבנה שכבתי יציב וחדירה של גזים מומסים מהקרקעית. מלבד אגם קיבו, ידועים עוד שלושה אגמים כאלה: אגם ניוֹס ואגם מוֹנוֹן בקמרוּן, ואגם אלבאנו באיטליה.
החשש המיידי בעקבות התפרצות מימית היא יצירתו של גל צונאמי, אך הסכנה הגדולה לחיי התושבים ובעלי החיים בסביבת האגם היא מגז הפחמן הדו-חמצני עצמו, הכבד מהאוויר, שמסוגל להתיישב על פני הקרקע בשמיכה שקופה וחסרת ריח ולגרום לחנק. מקרה כזה התרחש באגם ניוס בקמרון בשנת 1986, אז השתחררו ממנו בזמן קצר כמה מאות אלפי טונות של פחמן דו-חמצני, שהצטברו בתוך העמקים הסובבים את האגם והביאו למותם מחנק של יותר מ-1700 בני אדם. סימני הרס כבד לאורך גדות האגם הצביעו על כך שההתפרצות יצרה נחשול צונאמי שהגיע לגובה של 24 מטרים.
צילום: 3ffi, Shutterstock
מאז האסון באגם ניוס, הותקנה בתוכו מערכת צינורות השואבת את מי העומק המוגזים אל פני השטח, ומאפשרת לגזים שבתוכם להשתחרר באופן איטי ומבוקר. ירידת הלחץ המתרחשת בראש הצינור גורמת לעלייה קבועה של המים ללא צורך במקור אנרגיה חיצוני קבוע. מערכת דומה הותקנה גם באגם מונון הסמוך, שאסון דומה, אך קטן בהרבה, התרחש בו בשנת 1984. כיום, שני האגמים נחשבים בטוחים לגמרי.
אך הפתרון שעובד עבור אגם ניוס אינו אפשרי ליישום באגם קיבו, הגדול מאגם ניוס פי אלפיים, עובדה המצריכה מערכת שאיבה נרחבת ומורכבת בהרבה. העמק הסובב את אגם קיבו מאכלס כשני מיליון בני אדם, והתפרצות אפשרית של הגזים בקרקעיתו עלולה להוביל לאסון הטבע בעל מספר הקורבנות הגבוה ביותר שידעה האנושות.
סכנה עם פוטנציאל
מלבד גודלו המקשה על מציאת פתרון, קיים גורם ייחודי נוסף ההופך את אגם קיבו למסוכן יותר לעומת שני האגמים הקטנים בקמרון: הימצאותם של מאגרי מתאן גדולים באגם בנוסף לפחמן הדו חמצני, שאינם קיימים באגמים ניוס ומונון. גז מתאן מסיס פחות במים לעומת פחמן דו-חמצני, וריכוזו באגם קרוב לרוויה. מסיבה זו מאגר המתאן רגיש יותר לשינויים ביציבות השכבתית באגם, ושינויים בו יכולים להוביל לתגובת שרשרת שבעקבותיה יתפרץ גם מאגר הפחמן הדו-חמצני היציב יותר.
לכן, דרכי הפעולה המוצעות להקטנת הסיכון של התפרצות באגם מתמקדות בשאיבת המתאן, ופחות בשאיבת הפחמן הדו-חמצני. בשנת 2016 החלה החברה הרואנדית קיבו-וואט (KivuWatt) להפיק מתאן מהאגם לצורך ייצור אנרגיה בהיקף של 26 מגה-ואט, אך מדובר בקצב שאיבה זניח ביחס לגודל המאגר, והוא אינו צפוי להפחית את הסכנה להתפרצות באופן משמעותי. חברת קיוו-וואט וחברות נוספות מעוניינות להגדיל את היקף הייצור, אך הביקוש הנמוך לחשמל ברואנדה מעכב בינתיים את תוכניות ההתרחבות.
שאיבת המים מעומק האגם כלפי מעלה והשבתם בחזרה טומנת בחובה גם סכנות, וכמה חוקרים אף מתריעים מפני האפשרות שאופן הפעולה הנוכחי עלול כשלעצמו לגרום לאירוע התפרצות. אגף ניטור האגמים של רואנדה עוקב במדידות שבועיות אחר שינויים בצפיפות המים, ולדבריו לא זוהה שינוי ביציבות האגם, לעת עתה.
כתבה זו נכתבה על ידי – אור אליאסון
כתבה זו נלקחה מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
