שטח האגמים, הנחלים והביצות הצטמצם ב-35 אחוז בעשורים האחרונים, תהליך שיש לו השפעות כלכליות וסביבתיות מרחיקות לכת. איך אפשר להציל אותם ואותנו?
היום, ב-2 בפברואר, מצוין ברחבי העולם יום בתי הגידול המימיים (world wetlands day), שבו מתקיימות מגוון פעילויות להעלאת המודעות לחשיבות בתי גידול אלו לאדם ולסביבה. היום מצוין בתאריך החתימה של אמנת ראמסר, על שם העיר האיראנית שבה היא נחתמה ב-2 בפברואר 1971, ולכן נקרא גם "יום ראמסר". ישראל חתמה על האמנה בשנת 1993, וכיום חתומות עליה 170 מדינות. מטרת האמנה היא שימור ושימוש מושכל בבתי הגידול המימיים בעולם, מתוך הכרה בחשיבותם העצומה. הסכמים כמו אמנת ראמסר יוצרים מחויבות ושיתוף פעולה בינלאומי, להם גורם מכריע בשיקום הטבע למען הדורות הבאים.
לפי אתר האמנה, בית גידול מימי נחשב כל מקום שמוצף או רווי במים, באופן קבוע או ארעי. הוא יכול להיות פנים יבשתי, חופי או אפילו מלאכותי. דוגמאות כוללות אגמים, נחלים, ביצות ובריכות חורף, כמו גם ביצות מלוחות, לגונות ושוניות אלמוגים, בריכות דגים, שדות אורז ומאגרי מים. בנוסף לשימור כלל בתי הגידול, חותמי האמנה מאתרים מקומות בעלי חשיבות עולמית, הנקראים "אתרי ראמסר", ובאחריותם לשמר ולשפר את ערכם האקולוגי. בעולם אותרו מעל 2300 אתרים, ובארץ נבחרו שמורת טבע החולה, ועין אפק.
עולם הולך ונעלם
יום ראמסר השנה מתמקד בנושא שימור המגוון הביולוגי – מגוון המינים והשונות הגנטית של האורגניזמים החיים במערכות האקולוגיות השונות. למגוון הביולוגי שונות גבוהה בין מקומות שונים בעולם, והוא נקבע במנגנון הברירה הטבעית לאורך מיליארדי שנות אבולוציה. לפי אתר האמנה, כ-40 אחוז מכלל הצמחים ובעלי החיים בעולם נמצאים בבתי הגידול המימיים או מתרבים בהם, למרות שהם מכסים רק חלק קטן משטח העולם. בנוסף יש בבתי גידול אלה מינים אנדמיים רבים, הנמצאים לעיתים בבית גידול ספציפי בלבד.
למרות החשיבות הסביבתית העצומה, אשר מתרגמת גם לחשיבות תזונתית, כלכלית ותרבותית, בתי הגידול המימיים נעלמים בקצב מסחרר – פי שלושה מהר יותר מאובדן יערות העולם. כ-35 אחוז משטחם אבד מאז שנות ה-70, וכ-87 אחוז מאז המאה ה-18. הסיבות העיקריות לכך הן ייבוש לצורך שימוש בשטח, זיהום, ניצול יתר, למשל דיג מופרז, הגעת מינים פולשים, וההתחממות הגלובלית. כתוצאה מכך אוכלוסיית בעלי החיים נמצאת בירידה מדאיגה, שרק מתגברת: אוכלוסיות הדגים, הציפורים, היונקים, הדו-חיים והזוחלים ירדו ב-60 אחוז מאז 1970. 81 אחוז מהמינים בבתי הגידול הפנים יבשתיים נמצאים במגמת ירידה, ו-36 אחוז מהמינים בבתי הגידול החופיים. רבע מכלל המינים אף הגיעו לסכנת הכחדה.
גם בארץ המצב הדומה. כ-90 אחוז משטח בריכות החורף נהרס, ו-75 אחוז מכלל הבריכות שהיו בתחילת המאה הקודמת אינן עוד. מחסור המים בישראל הוביל לייבוש חמור של נחלים, ולא אחת הוזרמו בהם שפכים שהחריפו את הבעיה. אגם החולה יובש, ועימו אבד מגוון ביולוגי רב. הדבר פגע באיכות מי הכנרת, וירידת מפלסם פגעה קשות באוכלוסיית הדגים. בבריכות החורף, באגם החולה, בכנרת ובחלק מנחלי הארץ יש לא מעט מינים אנדמיים המצויים רק בהם. חלקם כבר נכחדו ואחרים בסכנה חמורה. רגישות הדו-חיים למצב סביבתם מאפשרת להם לשמש ביו-אינדיקטור, שבעזרתו ניתן להעריך את מצב בית הגידול. כל שבעת מיני הדו-חיים בארץ מצויים בסכנת הכחדה בדרגות שונות.
בנוסף, קיטוע בתי הגידול גורם לבידוד גנטי, כאשר אוכלוסיית בעלי חיים "כלואה" בבית גידול אחד ולא מתערבבת עם אוכלוסיות נוספות. הדבר עשוי להפחית את המגוון הגנטי של בעלי החיים ולהקטין את יכולת השרידות של אותו מין בעתיד.
צילום: Mickey Samuni-Blank, ויקיפדיה
יש מקום לאופטימיות
למרות המצב העגום של בתי הגידול המימיים בארץ ובעולם, נרשמו גם לא מעט הצלחות. ההבנה ההולכת וגוברת בחשיבותם ובמצבם הקריטי הובילו לפעילות שימור ענפה. הקמת שמורות טבע, חקיקת חוקים למניעת פגיעה וזיהום, פעילות אזרחית ענפה ואף יצירת אתרי טבע מלאכותיים הוכיחו יעילים בארץ ובעולם.
דוגמאות בישראל כוללות את הקמת החברה להגנת הטבע ושמורת טבע החולה לאחר ייבוש האגם, השבת מים לנחלים במסגרת זכות הטבע למים, הוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת, והקמת בריכות חורף מלאכותיות. ביום ראמסר אנחנו נקראים להכיר במצבם הקשה של בתי הגידול המימיים, ולפעול לשיקומם ולמניעת כל פגיעה נוספת בהם. ניתן לצאת לטיול מהנה, ללמוד עוד על הנושא ואף לבצע עבודת חקר בתחום. פעולות פשוטות בעלות השפעה ישירה כוללות חיסכון במים והימנעות מצרכנות יתר.
מחברו של מאמר זה – יובל רוזנברג
מקורו של מאמר זה – מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
