החורף הגשום הותיר את הכנרת מלאה ושיפר את מצב המאגרים התת-קרקעיים. האם זה פותר את בעיות המים שלנו לשנים הקרובות? ממש לא.
הרבה שנים שלא חווינו בישראל חורף עוצמתי כל כך. כמויות המשקעים שירדו עד כה ברוב חלקי הארץ עברו את ממוצע הגשמים הרב-שנתי וייתכן שעונת הגשמים עוד לא הסתיימה. חודש ינואר היה גשום במיוחד. כמויות הגשמים שירדו בו היו כמעט כפולות מהממוצע לחודש זה, ובכמה אזורים זהו היה חודש ינואר השני הגשום ביותר מאז החלו המדידות. גם בנגב ירדו גשמים רבים באופן יחסי. אילת, שבדרך כלל היא המקום היבש ביותר בישראל, ראתה עד כה 52 מילימטרים של משקעים, פי 2.5 מהממוצע.
מפלס הכנרת גבוה ב-2.85 מטרים לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה, וחסר עוד כחצי מטר בלבד כדי להגיע אל הקו האדום העליון, המוגדר כמפלס הכנרת המרבי ושלקראתו יש לפתוח את סכר דגניה, כדי למנוע הצפות ביישובים הסמוכים לחוף. הפעם האחרונה שהכנרת הייתה מלאה כל כך הייתה בשנת 2004.
מפלס הכנרת צפוי להמשיך ולעלות. רבים ממי הגשמים שירדו באגן הניקוז של הכנרת, הכולל את רמת הגולן, עמק החולה והגליל המזרחי, חלחלו אל מי התהום ויעברו עוד שבועות רבים עד שיבקעו מתוך מעיינות ויזרמו אל האגם. גם השלג שנערם על החרמון עתיד להגיע בסופו של דבר אל הכנרת לאחר שיפשיר עם בוא הקיץ. המפלס מגיע לרוב לשיאו בחודש מאי ואז מתחיל לרדת עד החורף הבא.
כמויות הגשם יוצאות הדופן שירדו השנה בחבלי הארץ הצחיחים, הצמיחו בהם מרבדי פריחה מרהיבים, שלא זכורים כמותם שנים רבות. לחופי ים המלח הופיעו שדות צפופים של פשתנית, חומעה ופרג שמשכו מטיילים רבים אל התופעה הנדירה. גם דרומה יותר, בבקעת נחל צין ובנחל חווארים למרגלות שדה בוקר, הידועים בימי שגרה בבתרונות הסלע הצחורים שלהם, נגלה בתחילת חודש מרץ מחזה ייחודי: חלקם העליון של מדרונות הבקעה, העשויים סלע גיר, נצבעו בפריחה הסגולה של שלחלח האלה, וחלקם התחתון, העשוי סלעי חוואר וחרסית, התכסו במעטה פרחים צהובים של גרגריון ערבי.
בניגוד לשיפור המשמעותי במצב מאגרי המים בישראל, מצבו של ים המלח לא צפוי להשתפר גם השנה. כיום גובה המפלס בו עומד על 433 מטרים מתחת לפני הים, והוא מוסיף לרדת בקצב ממוצע של כמטר בשנה. מקור המילוי העיקרי של ים המלח הוא נהר הירדן הדרומי, שמנקז את מי הכנרת ונהר הירמוך אל עמק הירדן ובקעת ים המלח. מאז שהוקם סכר דגניה ב-1964, נעצרה כמעט לחלוטין הזרימה מהכנרת אל נהר הירדן. גם ספיקתו של נהר הירמוך הצטמצמה מאוד בעשורים האחרונים עקב הקמת סכרים בסוריה ובירדן. ים המלח מקבל גם את מי השטפונות החורפיים שמגיעים ממדינת ירדן, ממדבר יהודה וממרכז הנגב, אך מדובר בטיפה בים לעומת הספיקה המקורית של נהר הירדן הדרושה להעלאת המפלס. בשביל ים המלח, כל שנה היא שנת בצורת.
מצב משק המים
הגשמים הרבים שירדו השנה ומפלס הכנרת העולה הם ללא ספק נקודת אור, אך מצב משק המים בישראל יכול היה להיות טוב עוד יותר. כיום חסרים בשלושת מאגרי המים העיקריים במדינת ישראל, הכוללים את אגם הכנרת ומאגרי מי תהום (אקוויפרים), כ-330 מיליון מטרים מעוקבים כדי להגיע אל מפלסי התפעול המומלצים שלהם, כלומר המפלס שבו שאיבה לא תסכן את המשך קיומו של המאגר. זהו שיפור משמעותי לעומת סוף שנת 2017, אז היו חסרים במאגרים כמיליארד מטרים מעוקבים. לשם השוואה, עלייה של 2.85 מטרים במפלס הכינרת שווה למעט פחות מחצי מיליארד מטרים מעוקבים. מצב המאגרים בשנתיים האחרונות הוא אמנם במגמת שיפור, אך סביר שמדובר בשיפור זמני בלבד, ומספיקות שנות בצורת אחדות כדי שהמצב יחזור לקדמותו.
מדי שנה יורדים על פני הארץ בממוצע כ-1.75 מיליארד מטרים מעוקבים של משקעים. זו כמות מים עצומה, המסוגלת באופן תיאורטי למלא את מאגרי המים במהירות, אך במציאות לא כך הדבר. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שמרבית מי הגשמים כלל לא מוצאים את דרכם אל המאגרים. רק כ-25 אחוז מסך המשקעים חודרים אל מאגרי המים. חמישה אחוזים זורמים לים, ו-70 אחוזים מתאדים בחזרה אל האוויר, בין אם ישירות מפני השטח או דרך תהליך הדיות שבצמחים.
הסכנה בשאיבת יתר מהכנרת או ממי התהום היא האפשרות שהם יומלחו. מתחת לכנרת נובעים מעיינות מלוחים, אך כיוון שמים מלוחים צפופים ממים מתוקים, הם נותרים בקרקעית האגם בעוד שחלקו העליון נותר מתוק. גם באקוויפרים במישור החוף מתרחשת תופעה דומה. מי התהום המתוקים "צפים" מעל לכיסים של מי תהום מליחים, או מעל מים מלוחים החודרים מקרקעית הים התיכון. במידה ומפלס המים המתוקים יתקרב מדי אל מפלס המים המלוחים, עלול להיגרם שינוי בהפרש הלחצים ביניהם, שיוביל לערבוב ולזיהום המים המתוקים במלחים, מה שיגרור צורך להתפילם כדי לעשות בהם שימוש.
המלחה בעקבות שאיבת יתר התרחשה במידה מסוימת באקוויפר החוף, אחד האקוויפרים העיקריים בישראל. ברצועת עזה, המסתמכת על אקוויפר החוף כמקור המים המרכזי שלה, שאיבת יתר בעשרות השנים האחרונות הובילה להמלחה חמורה של האקוויפר באזורה, עד לרמה שמימיו כיום מוגדרים לא ראויים לשימוש אדם.
צילום: Jose HERNANDEZ Camera 51, Shutterstock
חשמל במקום גשם
מאזן המים של מדינת ישראל הוא שלילי, כלומר אנו משתמשים מדי שנה בכמות מים הגדולה מקצב החידוש הטבעי שלהם. המחסור הקבוע במים היה מאז קום המדינה סוגיה מרכזית שיש להתמודד עימה, והוא עמד ועומד בבסיס מהלכים גיאופוליטיים רבים שמתנהלים בין ישראל לשכנותיה, היובשניות גם הן.
בעשר השנים האחרונות נדמה שישראל הצליחה להשתחרר מהתלות הקיומית באקלים ההפכפך. ממחשבות על יבוא מים ממדינות שכנות, הפכה ישראל ליצואנית מים. היא השיגה זאת באמצעות מקור מים שאינו מובן מאליו – הים התיכון. בשנת 2008, לאחר סדרה של שנות בצורת קשות, עמד משק המים בישראל בפני משבר. בהחלטת ממשלה שהתקבלה באותה שנה נוסחה תוכנית חירום להתמודדות עם הבעיה, ואחד הפתרונות שנבחרו היה לייצר בהיקף נרחב מי שתייה ממימי הים התיכון באמצעות התפלה.
בתהליך ההתפלה של מי ים, מופרדים המים מהמלחים באמצעות מסנן מיוחד בשיטת אוסמוזה הפוכה. העקרון המדעי מאחורי תהליך זה היה ידוע כבר עשרות שנים, אולם רק בעת האחרונה הוא נעשה יעיל מספיק כדי לבצע אותו בהיקף כה גדול. מאז החלטת הממשלה הוקמו בישראל חמישה מפעלי התפלה המספקים אחוז ניכר מצריכת המים בישראל. מתוך 2.4 מיליארד מטרים מעוקבים של מים שנצרכו בישראל בשנת 2018, כ-0.65 מיליארד מתוכם סופקו ממתקני התפלה. מתקן התפלה נוסף, הגדול מסוגו בעולם, צפוי לקום בעוד כחמש שנים בחוף שורק ולהתפיל מדי שנה כ-200 מיליון מטרים מעוקבים.
המעבר לשימוש במים מותפלים איפשר לצמצם את שאיבת המים מהכנרת ולהגן עליה מפני המלחה. אם בעבר היא סיפקה כרבע מצריכת המים בישראל, כיום היא מספקת אחוזים בודדים בלבד. יש גם תוכנית להזרים מים מותפלים לכנרת כדי לשמור בה על מפלס יציב בשנות בצורת ולבסס אותה כמאגר גיבוי למקרה של שיבושים במתקני ההתפלה.
כיום נראה כי ישראל מתקדמת אל עבר עצמאות בתחום המים, ויכולתה לצלוח תקופות בצורת ממושכות השתפרה מאוד. אך אסור לשכוח כי האקלים במזרח התיכון לא עתיד להשתפר, וההתבססות הגדלה והולכת שלנו על מים מותפלים עתידה להפוך לתלות חדשה. במקום באקלים, ניעשה תלויים באנרגיה. התפלת מים דורשת אנרגיה רבה מאוד וכבר היום מתקני ההתפלה אחראים לארבעה אחוזים מצריכת החשמל במדינה.
לצד הגידול ההדרגתי בתפוקת המים במדינה, גְדֵלַה גם האוכלוסיה ואיתה הדרישה למים נוספים. כמות המים שאנו מייצרים ומסתפקים בה היום לא תספיק לישראל של שנת 2050, ויהיה צורך להקים עוד ועוד מתקני התפלה או לעשות ויתורים כואבים כמו על גינון או ייצור חלב. לכן, חשוב שלא ניתן לשפע הגשמים שהתברכנו בהם השנה ולביטחון שמעניקים לנו מתקני ההתפלה, לגרום לנו להיות עם אצבע קלה על הברז. הצורך לחסוך במים יהפוך חיוני יותר מתמיד וילווה אותנו הרחק אל העתיד.
המחבר של הכתבה – אור אליאסון
המקור של הכתבה – אתר האינטרנט של מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
