כיצד הזפת פוגעת בבעלי חיים ימיים? מה הסכנות לטווח ארוך? ואיך אפשר להתמודד עם הזיהום?
בשבוע האחרון נסחפו אל חופי הים התיכון בישראל מאות טונות של זפת, במה שמוגדר כאחד האסונות הסביבתיים החמורים בתולדות המדינה. זפת היא חומר צמיגי מאוד בצבע שחור או חום, העשוי תרכובות אורגניות כבדות ולא נדיפות. לרוב זהו תוצר לוואי הנותר בסופו של תהליך זיקוק חומר אורגני כמו פחם ונפט. מקור הזפת שנסחפה השבוע לחופי ישראל הוא כנראה בנפט שדלף על פי ההערכות מאונייה. לאורך זמן, כתמי הנפט הצפים על פני המים מאבדים מהרכיב הקל שלהם המתנדף לאטמוספרה, צמיגותם עולה והם נעשים לזפת.
זפת אינה מסיסה במים והיא דביקה מאוד. התכונות האלה הופכות אותה למפגע משמעותי בסביבה הימית והחופית. היא עלולה לכסות משטחי סלע נרחבים המשמשים בית גידול ליצורים רבים, לאטום את פני החול ואף להיצמד לבעלי החיים עצמם. רגישים במיוחד הם בעלי החיים שנוהגים לשהות על פני המים, כמו עופות וצבי ים. הם טובלים ישירות בשכבת הנפט כאשר הם נוחתים על פני המים או עולים דרכם כדי לנשום אוויר.
כשכמויות הזפת גדולות במיוחד, האדים עלולים גם הם להיות רעילים, ואף דווח שכמה מהמתנדבים שעסקו בניקוי החופים חשו ברע לאחר שנשמו אותם.
זיהום הזפת בחוף פוגע גם בבעלי החיים: סרטון של Surfing Israel:
נזקים ארוכי טווח
מעבר לפגיעה הפיזית המיידית בבעלי החיים, דליפות נפט וזפת טומנות בחובן נזקים ארוכי טווח משמעותיים לא פחות. העיקרי מביניהם הוא שחרור של חומרים רעילים לסביבה, והם ממשיכים להיפלט מגושי הזפת במשך שנים, גם אחרי שהם נסחפו לחוף. הרעילות הגבוהה נובעת בין השאר מתרכובות פחמימנים ארומטיים טבעתיים (Polycyclic Aromatic Hydrocarbons ובקיצור PAH). הן נקראות כך כיוון שאטומי הפחמן בהן מסודרים במבנים של טבעות, ואחד המאפיינים שלהן הוא ריח בולט.
רעילותן הגבוהה נובעת מכך שהמבנה המולקולרי שלהן דומה מאוד לזה של אחד ממרכיבי ה-DNA, החומר התורשתי של כל היצורים החיים (חוץ מכמה נגיפים). בשל כך, התרכובות האלה מסוגלות לחדור אל תוך מולקולת ה-DNA ולשבש את תהליכי השכפול שלה בתאים. אצל בני אדם נמצא כי חשיפה לתרכובות PAH מעלה משמעותית את הסיכוי לחלות בסרטן ובמחלות כלי דם וכן לפגיעה בהתפתחות העובר.
מחקרים שעקבו אחר השלכותיהן של דליפות נפט שהתרחשו בחופי אלסקה ובמפרץ מקסיקו על בריאות בעלי חיים, מצאו כי תרכובות PAH שנפלטו לסביבה פגעו בהתפתחות הלב אצל דגים, דבר שהוביל למותם עוד בשלב הביצה או לבקיעה של דגיגים חולים וחלשים. נזקים התפתחותיים כתוצאה מחשיפה לתרכובות PAH נמצאו גם אצל יונקים ימיים, קיפודי ים וחסרי חוליות נוספים. להשפעות האלה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על מארג המזון בים, ולכן הן עלולות להוביל לשינויים אקולוגיים נרחבים.
פירוק איטי
זפת מתפרקת באופן טבעי בקצב איטי מאוד. היא אומנם עשויה פחמן, אך רעילותה לבעלי חיים ויצורים נוספים מאפשרת רק למינים מעטים של חיידקים להתמודד עם התרכובות שהיא מכילה. לאורך זמן, קרינת השמש מסוגלת לפרק חלק מהתרכובות האורגניות בזפת לרכיבים נדיפים או רעילים פחות, אולם גם לתהליך הזה דרושות שנים רבות כדי להביא לסילוק נראה לעין של הזפת מפני השטח.
הרעילות הגבוהה וארוכת הטווח של הזפת מדגישה את הדחיפות הרבה בפינויה מהסביבה החופית מהר ככל האפשר. גם כיום, למרות הניסיון שהצטבר עד כה בעולם בטיפול באירועים מהסוג הזה, האיסוף והפינוי הידני של זפת מהחופים נותרו השיטה היעילה והמומלצת ביותר להתמודדות עם האסון, בין השאר משום שהשיטה הזו גורמת לנזק הסביבתי הקטן ביותר. ישנם מספר פרוייקטים התנדבותיים לניקוי החופים, אתם מוזמנים להצטרף ולסייע תוך שמירה על כללי הבטיחות.
חיבור זה הינו חיבורו של – אור אליאסון
חיבור זה ראה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
