מתי התחלנו לרכוב על סוסים? האם עצמות בנות 5,000 שנה בקזחסטן שייכות לסוסים מבויתים? ואיך כל זה נוגע לגזע מיוחד של סוסים שחיים בטבע במונגוליה?
מתי ואיפה בויתו הסוסים?
השאלה הזו, כך מתברר, מסובכת יותר משחשבנו – ויש לה השלכות מעבר להבנת ההיסטוריה של הרכיבה. היא נוגעת גם למעמד של סוסי פז'בלסקי (Przewalski's), סוסים החיים בטבע במונגוליה ומייצגים, לדעת חלק מהחוקרים, את סוסי הבר האחרונים בעולם. לפני כמה שנים התפרסם מחקר שקורא תיגר על התפיסה הזו, וטען שגם סוסים אלו היו מבויתים בעברם. זה אולי לא נשמע חשוב במיוחד, אבל אותו שינוי מעמד, מסוסי בר לסוסים מבויתים שהתפראו, עלול להוביל לכך שפחות כספים ומאמצים יושקעו בשימור האוכלוסייה המיוחדת הזו. מה אם, כמו שטוען מחקר חדש, מדובר בכלל בטעות והם גם סוסי בר?
הרוכבים הראשונים
בואו נתחיל מההתחלה.
הראיות הברורות הראשונות לביות סוסים, ולשימוש בהם לרכיבה ולמשיכת עגלות, מגיעות מאתרים ברוסיה, באוקראינה ובקזחסטן באלף השני לפני הספירה, כלומר לפני 3,000 שנים ויותר. הראיות האלו כוללות, בין השאר, גלגלי מרכבה עתיקים וקבורה של סוסים לצד קברים של אנשים.
חוקרים רבים, עם זאת, סבורים שביות הסוסים התרחש עוד לפני כן, כבר באלף הרביעי לפני הספירה. לפני כעשרים שנה החלו חוקרים להתמקד באתר ארכיאולוגי מסוים, ליד בוטאי (Botai) שבצפון קזחסטן, כמיקום אפשרי לביות המוקדם של הסוס. לצד ההתיישבות הקדומה, מלפני יותר מ-5,000 שנה, נמצא מאגר גדול של עצמות סוסים. בדיקה של שיני הסוסים הללו העלתה נזק שיכול היה להיגרם ממתג – המוט הנמצא בפי הסוסים ומחובר לרסן ולמושכות. דבר זה מרמז כמובן על רתימה שלהם. בנוסף, בחינה של מולקולות השומן שנשארו בכדים מהתקופה הזו הראו שהן הגיעו משומן סוס, והיו גם ראיות, אמנם לא חד משמעיות, שהצביעו על כך שהן מחלב של סוס ולא מהבשר שלו. זה חשוב, כי אין חולק על כך שבני האדם צדו ואכלו סוסים הרבה לפני שבייתו אותם. לעומת זאת, שתייה של חלב סוסים יכולה להיעשות רק לאחר הביות, כשהסוסות נמצאו זמן ממושך ליד האנשים והיו רגועות מספיק לחליבה. המנהג של שתיית חלב סוסים נפוץ עד היום באזור קזחסטן.
ההנחה של החוקרים הייתה שהסוסים הקדומים בבוטאי היו אבותיהם של הסוסים המבויתים
המודרניים, מהמין Equus caballus. מחקרים אנטומיים, שהשוו בין צורת העצמות של סוסי בוטאי וסוסים מודרניים, חיזקו את ההשערה הזו. אך ב-2018 התפרסם מחקר, בו השתמשו החוקרים בדגימות DNA שהופקו מהעצמות, וכך הראו שסוסי בוטאי קרובים יותר לסוסי פז'בלסקי המונגולים, החיים בטבע.
סוסי הבר האחרונים?
סוסי פז'בלסקי (Equus przewalskii), חיו בעבר בעדרים גדולים בערבות מונגוליה וצפון סין. הם נמוכים במקצת מהסוסים המבויתים, עם מבנה גוף שמנמן ועגול יותר וראש גדול. פרוותם חומה בהירה ועבה למדי, עם "גרביים" שחורות ורעמה שחורה קצרה. לפני כמה עשורים הם נעלמו לגמרי מהטבע בעקבות ציד והרס שטחי מחיה, ונשארו רק קבוצות קטנות שלהם בכמה גני חיות. מאמצי שימור ותכניות רבייה הצליחו להציל את המין מהכחדה מלאה, ולהגדיל את אוכלוסייתו. בשנות ה-90 היו כאלף סוסי פז'בלסקי ברחבי העולם, וחלק מהם הוחזר לטבע במונגוליה.
הפרויקט הוכתר בהצלחה והסוסים התאקלמו והתרבו בערבות המונגוליות, אך הם עדיין נמצאים בסכנה. אחת הבעיות שעומדות בפניהם היא השונות הגנטית הנמוכה מאוד שלהם: אמנם יש כמה אלפים מהם היום, אך כולם צאצאים של אותם 12 פרטים – כלומר רבים מאוד מהם הם קרובי משפחה, וחולקים גנים רבים. כדי להגדיל במקצת את השונות הגנטית, בשנה שעברה שובט סייח פז'בלסקי, שהחומר הגנטי שלו נלקח מסוס שמת לפני 40 שנה. הסייח זהה גנטית לסוס ממנו שובט, ושונה גנטית מהסוסים הקיימים כיום. הרבעה שלו עם הסוסים האחרים תכניס לאוכלוסייה שונות גנטית נחוצה.
סרטון של הסייח המשובט:
ההשקעה הניכרת בשימור סוסי פז'בלסקי והחזרתם לטבע מתבססת בין השאר על ההנחה שמדובר בסוסי הבר האחרונים בעולם. סוסים אחרים שחיים בטבע, כמו המוסטנג האמריקאי או הברמבי האוסטרלי, אינם סוסי בר אלא סוסי פרא – כלומר סוסים מבויתים ש"התפראו" וחזרו לחיות ללא בני אדם במאות השנים האחרונות. המחקר הגנטי מ-2018 הטיל ספק במעמד המיוחד של סוסי פז'בלסקי: אם אבותיהם הם סוסי בוטאי, הרי שגם הם היו מבויתים פעם, וגם הם סוסי פרא – הם פשוט חזרו לטבע מוקדם יותר. לא לפני מאתיים ושלוש מאות שנה, אלא לפני אלף או אלפיים. ואם הם אינם סוסי בר, האם כדאי להשקיע משאבים רבים כל כך בשימורם?
ביות או ציד
כך מחקר שניסה להתחקות אחר ההיסטוריה של הסוסים המבויתים חשף את העבר של סוסי פז'בלסקי, ואולי השפיע גם על עתידם. אבל זה לא סוף הסיפור. באפריל האחרון התפרסם מאמר בו נטען שאין, בעצם, ראיות טובות לכך שהסוסים המונגולים היו אי פעם מבויתים. החוקרים לא טוענים שהממצאים הגנטיים שגויים ושסוסי בוטאי אינם קשורים לסוסי פז'בלסקי. הטענה שלהם היא אחרת: שהסוסים הקדומים מבוטאי מעולם לא בויתו, והם מייצגים אוכלוסייה פראית, שבני האדם אמנם צדו, אך לא רכבו עליהם או קשרו אותם למרכבות.
גם בעבר היו חוקרים שהטילו ספק בכך שאנשי בוטאי היו בעלי סוסים. אחת מנקודות המחלוקת היא הרכב הגילים של הסוסים שנמצאו שם. בתרבויות מאוחרות יותר שבהם גידלו סוסים, לרכיבה וגם עבור בשר וחלב, נמצאו עצמות שהתחלקו ברובן לשתי קטגוריות: סוסות זקנות, בגיל שבו כבר לא יכלו להתרבות, וסוסים זכרים צעירים, לפני גיל הרבייה. הסוסות הוחזקו למשך זמן רב יותר גם משום שנתנו חלב, וגם כדי שיוכלו להתרבות ולהעמיד צאצאים. היות שזכר אחד או כמה זכרים בודדים יכולים להפרות מספר גדול של סוסות, מגדלי הסוסים לא היו זקוקים לרבים מהם.
העצמות שנמצאו בבוטאי, לעומת זאת, מספרות סיפור אחר לחלוטין. רובן שייכות לסוסים בגיל הרבייה, והן מחולקות באופן שווה פחות או יותר בין זכרים לנקבות. זהו הרכב דמוגרפי שנצפה למצוא בעדר של סוסי בר. בנוסף, כמה מהעצמות נמצאו לצד ראשי חצים, כך שנראה שלפחות חלק מהסוסים ניצודו, ולא נשחטו לאחר שגדלו אצל בני האדם.
מה עם פז'בלסקי?
המחקר החדש התמקד בטענה החזקה ביותר להיותם של הסוסים, בכל זאת, מבויתים: הנזק לחלק מהשיניים, שנגרם כביכול ממתג שהושם בפי הסוסים. החוקרים בחנו עשרות שיניים של סוסי בר שחיו בצפון אמריקה לפני עשרות אלפי שנים, אוכלוסייה של סוסים שאין כל ספק שמעולם לא בויתה. בחלק לא מבוטל של השיניים האלו הם מצאו נזק לאמייל, שהזכיר מאוד את הנזק לשיני הסוסים בבוטאי. כך הם הראו שנזק כזה עשוי להיגרם בצורה טבעית לחלוטין במהלך חייו של הסוס, גם בלי שהוכנס מתג לפיו.
אם המסקנות של החוקרים נכונות, הן מערערות באופן רציני את ההשערה, לפיה הסוסים של בוטאי היו מבויתים. ללא ראיות לקשירה של סוסים עם רסן ומתג, נותרות ראיות לעיבוד שומן סוסים – שאולי הגיע מחלב אבל אולי גם מבשר – ועם הרבה מאוד עצמות, שהרכב הגילים שלהן מתאים יותר לתרחיש של ציד מאשר לזה של גידול סוסים. כמובן, החוקרים שתומכים בהשערת הביות בבוטאי אינם ממהרים לאמץ את המסקנות האלו, והמחלוקת בוודאי תימשך בשנים הקרובות.
סוסי פז'בלסקי, בינתיים, ממשיכים להתרבות, אך עדיין נמצאים בסכנת הכחדה – בין השאר בשל השונות הגנטית המעטה שלהם. איננו יודעים עדיין אם ואיך מאמצי השימור שלהם יושפעו מהשינוי האפשרי במעמדם, מסוסי בר "אמתיים" לסוסי פרא. לנו, בכל מקרה, זה לא נראה עד כדי כך חשוב. אנחנו מקווים שהסוסים המיוחדים ישגשגו שוב בערבות מונגוליה – לא משנה איזה תואר ניתן להם.
סופר על ידי – ד"ר יונת אשחר
ידיעה זו ראתה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
