השיבוט המפתיע של קוּרט, צאצא למין של סוסים שנמצא בסכנת הכחדה, מלמד לא מעט על הפוליטיקה, הפילוסופיה והמוסר של הטכנולוגיה.
תגידו מזל טוב! בחודש אוגוסט בא לעולם סייח חדש. קוראים לו קוּרט (Kurt), הוא שייך למין שנקרא "סוס פז'בלסקי" (Przewalskii), והלידה שלו היא אירוע יוצא דופן. קורט הוא שיבוט והוא נולד עם מטרה – לסייע למין שלו להיחלץ מסכנת ההכחדה. המדענים ששיבטו אותו מקווים שיבואו בעקבותיו עוד שיבוטים רבים נוספים למטרות שימור. עם זאת, עד כה תקוות כאלו לא התממשו. מדוע?
את התשובה עלינו לחפש ביותר ממקום אחד. שיבוט הוא טכנולוגיה שאינה מבטיחה הצלחה, ומדענים חוששים להשתמש בה על מינים בסכנת הכחדה. בה בעת היא מאיימת על תפיסות עולם שמבקשות לשמור על ההפרדה בין האדם לטבע, ועל אינטרסים פוליטיים וכלכליים של מדעני שימור שחוששים ששיבוטים ישנו לרעה את אופיו של תחום עיסוקם. גם ההיסטוריה של תחום ההנדסה הגנטית משפיעה על האופן שבו שיבוט מתקבל בתחום השימור.
מלחמת הישרדות
חזרה לקורט: אמו היא סוסה מבויתת, והחומר הגנטי ששימש לשיבוטו נלקח מסוס פז'בלסקי זכר לפני ארבעים שנה ונשמר מאז 1980 ב"גן החיות הקפוא" בסן דייגו שבארצות הברית. במוסד הזה מוחזקות בהקפאה תרביות תאים של יותר מ-1,100 מינים ותת-מינים של בעלי חיים, לצורכי שימור ומחקר.
סוסי פז'בלסקי נמצאים בסכנת הכחדה. המין נכחד בעבר לחלוטין בטבע, ושרד רק בגני חיות. בעשורים האחרונים הצליחו מדענים להרבות סוסים מהמין הזה, ואף להשיבם לאזורי המחייה הקודמים שלהם במונגוליה ובסין. ועדיין, סכנת ההכחדה מרחפת מעליהם, כיוון שכל הסוסים הקיימים הם צאצאיהם של 12 סוסים בלבד, דבר שמתבטא בשונות גנטית נמוכה מאוד.
מין שהשונות הגנטית שלו נמוכה נמצא במצב פגיע מאוד. ללא מגוון גנטי, התכונות של כל הפרטים באוכלוסייה יהיו דומות, וכך גם יכולותיהם להגיב לשינוי או לסיכון, כגון מחלה חדשה. על כן סיכויי ההישרדות שלהם יהיו כמעט זהים, ובהתאם לכך גם סיכוייהם להיכחד. שונות גנטית נמוכה אף מעלה את הסכנה שילודים חדשים יסבלו ממחלות תורשתיות, הנגרמות כששני ההורים מורישים לצאצא גירסה פגומה של אותו גֵן. על כן, כשמבקשים לשפר את סיכויי ההישרדות של מין זה או אחר, חשוב לדאוג שיהיה בו מגוון גנטי רחב שיבטיח שונות בין הפרטים.
כאן נכנס לתמונה הסוס המשובט קורט. המדענים שאחראים לשיבוטו שואפים לצרף אותו ללהקה שחיה בספארי של גן החיות בסן דייגו, והם מקווים שהוא יתרבה וירחיב את המגוון הגנטי של המין.
צעד נדיר ושנוי במחלוקת
ובכל זאת, יש בעיה. על פניו, שיבוט כזה נשמע הגיוני ומתבקש. מאז שיבוטה של הכבשה דולי ב-1996, שהייתה היונק המשובט הראשון, עלתה שוב ושוב הטענה שצריך לגייס את הטכנולוגיה הזאת כדי לשמר מינים שנמצאים בסכנת הכחדה. תמיכה נוספת בצעד הזה באה מההתפתחות המתמדת של טכנולוגיית השיבוט, שנכנסה כבר לשימוש בתחומים רבים. בחקלאות, למשל, נוהגים לשבט פרטים בעלי תכונות שאהובות על החקלאים, כגון פרות שמייצרות הרבה חלב. גם חיות מחמד משובטות בימינו, ומאות חתולים וכלבים – אם לא למעלה מזה – כבר שובטו לשמחת בעליהם.
ועדיין, שיבוט לצרכי שימור נותר נדיר ושנוי במחלוקת. עד כה שובטו לצרכי שימור כבשת מופלון, פר גאור, פר בנטנג, זאבי ערבות (קויוטים) וחתולי-בר אפריקאיים. המספר הזה נמוך להפליא בהתחשב בכך שחלפו כבר 24 שנים מאז השיבוט של דולי, ולנוכח סכנת ההכחדה המרחפת מעל ראשיהם של מינים רבים. אם לא די בכך, מתברר שמרבית השיבוטים הללו נעשו לפני כמעט 20 שנה, בתחילת האלף הנוכחי. מאז ועד היום הרשימה כמעט לא התארכה.
נשאלת אם כן השאלה מדוע טכנולוגיית השיבוט, שגויסה ברצון לטובת תחומים אחרים, זוכה להרבה פחות הצלחה ותמיכה בתחום השימור? לשאלה זו יש כמה וכמה תשובות שונות, שמלמדות על הגורמים המשפיעים על סיכויי ההצלחה של טכנולוגיה חדשה.
שיעור בכלכלה
תשובה אפשרית ראשונה היא ששיבוט של בעלי חיים הוא טכנולוגיה יקרה ולא יעילה במיוחד – רוב ניסיונות השיבוט פשוט לא מצליחים. שיעורי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד אפילו כשמדובר במינים מוכרים כמו חתולים וכלבים, והם צונחים באופן משמעותי כשמדובר במין שלא שובט בעבר או שהמידע על אודותיו מוגבל.
הבעיה היא שזה בדיוק המצב שבו נמצאים מינים רבים בסכנת הכחדה, ולא פעם המדענים אינם מבינים לאשורו את תהליך הרבייה שלהם. ואם לא די בזה, המוטיבציה לשבט מין שנמצא בסכנת הכחדה פוחתת אף יותר עקב כך ששיבוט דורש לשאוב מאות ביציות ולהשתמש בנקבות כאמהות פונדקאיות לעוברים המשובטים. ההליכים האלה דורשים התערבות בתהליכי הרבייה של המין – כך שהם מסכנים בעצמם את הישרדותו.
מהסיבה הזאת נעזרים בחלק מהשיבוטים הללו באם פונדקאית ממין קרוב. כך נפתר חלק מהבעיה, אך נוצרים קשיים נוספים בהליך השיבוט עצמו. השילוב של אחוזי הצלחה נמוכים, סיכון גבוה ומחיר כלכלי גבוה הוא בלם משמעותי בדרך להרחבת השימוש בשיבוט בתחום השימור.
תרגיל באתיקה
כדאיות וסיכויי הצלחה אינם השיקולים היחידים, כמובן. אלמלא כן היינו עלולים לחשוב בטעות שברגע שנתגבר על הבעיות הטכניות, השיבוט יהפוך בהכרח לטכנולוגיה נפוצה בתחום השימור. המציאות הרבה יותר מורכבת – גם כשטכנולוגיה מאפשרת לעשות משהו, אי אפשר להבטיח שהוא אכן יקרה. תפיסות פילוסופיות ואתיות משחקות גם הן תפקיד חשוב באופן שבו הטכנולוגיה החדשה תתקבל.
במה שנוגע לשיבוט, נראה שהזרם המרכזי בתחום השימור מסתייג מהרעיון מתוך שאיפה להימנע ככל הניתן מהתערבות בטבע. השאיפה הזאת נטועה עמוק בתפיסת העולם העומדת מאחורי השימור ונובעת מגישה שלפיה הטבע נפרד מהאדם.
לפי התפיסה הזאת, ההתערבות הגסה שלנו בטבע והשפעתנו הכבירה עליו הן אלו שהביאו למצב הנוכחי. כדי לפתור את המצב נחוצה פעולה, אך אסור שתסתמך על העמקת ההתערבות הזאת. מבחינת אנשי שימור הדוגלים בתפיסת העולם הזאת, מי שרוצה לנהוג באופן מוסרי צריך למנוע התערבות ככל האפשר. במילים אחרות, אם הטבע נתפס מלכתחילה כישות נפרדת שיש להמעיט ככל הניתן להתערב בה, הרי שטכנולוגיות התערבותיות אינן לגיטימיות מעצם מהותן, גם אם יוכח שהן יעילות.
לחצים פוליטיים
גורם נוסף בעל השפעה רבה הוא הפוליטיקה שקיימת בתוך הקהילה המדעית. תחומי השימור והביוטכנולוגיה הם התמחויות מדעיות נפרדות. אף שיש מי שמנסים לגשר על הפערים ביניהם, הרי שמבחינת מרבית החוקרים משני התחומים מדובר בשתי ממלכות שונות, שנבדלות זו מזו בשפה שלהן, בדרכי החשיבה ובשיטות הפעולה. לכן כשעולות הצעות לנצל טכנולוגיות ביולוגיות כמו שיבוט לצורכי שימור, רבים מהמומחים העוסקים בתחום רואים בכך מעין פלישה עוינת לתחומם, מצד אנשים שאינם מבינים אותו לאשורו. לפי גישתם, המדענים שמבטיחים ששיבוט הוא הפיתרון שיציל מינים מהכחדה, למעשה מתערבים ברגל גסה בתחום לא להם.
הטיעונים נגד עירוב התחומים הזה באים לידי ביטוי בנטייה הבולטת של מדעני שימור להסתייג ממה שהם תופסים כהסתמכות מוגזמת על פתרונות טכנולוגיים – Technofixes, כפי שהם מגדירים זאת. לדבריהם, מדובר במעין פתרונות קסם שמתעלמים מהגורמים לבעיה. גם אם נשבט בעלי חיים המצויים בסכנת הכחדה, טוענים חלקם, כל עוד לא נתמודד עם הגורמים שהביאו מלכתחילה לצמצום הדרסטי באוכלוסייתם – למשל היעלמות שטחי מחיה עקב פעילות אנושית – אנו עלולים לדון אותם להכחדה נוספת.
הטענה הזאת מקפלת בתוכה חשש עמוק יותר. הרי שיבוט לא אמור למנוע מאיתנו לפעול גם מול הגורמים שמביאים להכחדת מינים. לכאורה מדובר בפעולות בלתי תלויות. אבל מתנגדי השיבוט גורסים ששימוש בו עלול לערער את תחושת הדחיפות, או אפילו הנחיצות, של פעולות כאלה. כך שהחשש כאן הוא לאו דווקא מהטכנולוגיה עצמה, אלא מפני ההשלכות שלה על יכולתם של מדעני שימור להמשיך בעבודתם. התנגדות לטכנולוגיה החדשה היא לפיכך גם ניסיון להגן על האוטונומיה של העוסקים בתחום שאליו היא מנסה לפרוץ ולשמור אותו כפי שהוא.
השאלות הפוליטיות כוללות בתוכן גם שאלות כלכליות על השימוש במשאבים המוגבלים שמוקצבים למדע. שיבוט הוא כאמור טכנולוגיה יקרה. תחום השימור אינו נהנה משפע של משאבים. לכן, שיקולים הנוגעים להסטת משאבים ממטרה אחת לאחרת ממלאים גם הם תפקיד וחושפים עוד מכשול העומד בפני הטכנולוגיה.
ניסיון היסטורי
ולבסוף, גם להיסטוריה יש מה לומר על היקלטותה של טכנולוגיה חדשה.
קשה להשתחרר מההיסטוריה. רואים את הקושי הזה בנטייה שהזכרנו של אנשי שימור רבים לדבוק באתוסים המכוננים של התחום, שמקורותיהם במאה ה-19, למשל בנושא ההפרדה בין האדם והטבע.
דוגמה אחרת היא המוניטין השלילי שיצא לאורגניזמים מהונדסים גנטית (GMO’s). מתנגדי המזון המהונדס גנטית טוענים שהוא עלול להעביר מחלות או לפגוע בסביבה הטבעית. בדומה לשיבוט, חלק מהביקורת היא גם על כך שיצירה של מזון מהונדס גנטית היא התערבות בטבע ו"משחק באלוהים". אף שחוקרים רבים מאוד יצאו להגנתו של המזון המהונדס, החיוני להזנת אוכלוסיית העולם הגדלה בהתמדה, הדיון הציבורי בנושא הוליד רתיעה מכל סוג של התערבות גנטית. תומכי השיבוט, לפיכך, צריכים להתמודד גם עם יחס שלילי אוטומטי נגדם כשהם מנסים לעודד שימוש בו בתחום השימור. כלומר גם ההקשר ההיסטורי והדימויים הפופולריים ממלאים תפקיד בקבלה של טכנולוגיה חדשה ובבחירת הדרכים ליישם אותה.
טכנולוגיות משנות את חיינו ואת העולם שסביבנו מדי יום ביומו. אנו כל כך רגילים לקיומן ולתלותנו בהן עד שלפעמים אנו עלולים לשכוח שגם להן יש מגבלות. לאף טכנולוגיה, מוצלחת ככל שתהיה, לא מובטח שתצליח להתקבל בציבור הרחב ובקהילה המדעית.
טכנולוגיית השיבוט, שממחישה היטב את היכולת של המדע לחולל פלאים, מדגימה היטב את התופעה הזאת. אף שבתחומים מסוימים היא זכתה להצלחה, שלל מכשולים ומחסומים בולמים את דרכה להיכנס לשימוש גם בתחום השימור. תפיסות פילוסופיות ואתיות, לצד פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה ומגבלות טכניות, כולן משחקות כאן תפקיד. כך קורה שאומנם לא ברור עדיין אם קורט הצעיר יסייע לסוסי פז'בלסקי במלחמת ההישרדות, אך כבר עתה הוא מלמד אותנו רבות על מערכת היחסים בין החברה, המדע והטכנולוגיה.
הכותב הוא איתמר אבנרי – סטודנט לתואר שלישי בתוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.
המקור של חומר זה – מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
