הדברה ביולוגית היא הדרך הירוקה, הבטוחה וארוכת הטווח להגן על השדות ועל עצי הפרי שלנו ממזיקים. אם כך, מדוע אנחנו עדיין משתמשים בחומרי הדברה?
לנו כצרכנים, מראה הפירות והירקות הטריים בחנויות הוא אולי מובן מאליו. אך בשביל החקלאים, כל שנה היא מאבק עיקש במזיקים שפוגעים בתוצרת החקלאית. במרוצת השנים נעשתה המלחמה במזיקים משוכללת ומתוחכמת בהרבה מכפי שהייתה. אם בעבר התבצעה ההדברה בעיקר בעזרת חומרי הדברה כימיים, היום נעשה שימוש גובר בהדברה ביולוגית, שפגיעתה בסביבה קטנה בהרבה.
מי ומי במזיקים
תות השדה הוא דוגמה יפה (וטעימה) למאבק המתמשך של חקלאים במזיקים ולשימוש בשיטות של הדברה ביולוגית.
אין כמעט מי שלא אוהב תות שדה, אבל רבים מאיתנו אינם ערים למלחמה המתחוללת מדי שנה בין מגדלי תות השדה לפולשים הלא-רצויים שפוגעים ביבול. האקרית האדומה מהמין Tetranychus urticae, קרובת משפחה זעירה של העכבישים, היא אחד המזיקים שפוגעים בתותים העדינים. האקרית אמנם אינה תוקפת את פרי התות, אך היא מוצצת את תוכן העלים העשירים בחומרים מזינים. העלים נובלים ומתים, והצמח אינו יכול להמשיך לגדול ולהניב פירות. כדי להתמודד עם התופעה החלו מגדלי תות השדה להשתמש בחומרי הדברה תעשייתיים.
האקרית האדומה היא רק אחת ממגוון גדול של מזיקים שבני האדם נאלצו להתמודד איתם במהלך ההיסטוריה. במשך השנים השתמשו החקלאים במגוון שיטות למלחמה במזיקים, החל משיטות בסיסיות כמו שריפה מכוונת של שדות נגועים במזיקים ועד אמצעים מעט יותר מתקדמים, כמו שימוש בחומרים על בסיס עופרת, נחושת וארסן, שאמנם היו רעילים למזיקים, אבל גם לבני האדם ולבעלי חיים אחרים.
האקרית האדומה היא אחד המזיקים שפוגעים בתותים. בעבר ניסו חקלאים להילחם בה בחומרי הדברה, כיום הם משתמשים בהדברה ביולוגית. אקרית מהמין Tetranychus urticae | צילום: Shutterstock, Tran Van Nha
המהפכה האפלה של ה-DDT
המהפכה בעולם ההדברה התרחשה כאשר פול הרמן מילר גילה כי החומר הנקרא DDT יעיל במיוחד בקטילת חרקים, תגלית שזיכתה אותו בפרס נובל לרפואה בשנת 1948. מנגנון הפעולה שלו מבוסס על פגיעה במערכת העצבים של בעל החיים הגורמת לאיבוד שליטה על שרירים חיוניים, ולבסוף למוות. דוגמה לשימוש ב-DDT שתרמה מאוד לפופלריות שלו הייתה כנגד יתושי האנופלס, המעבירים את טפיל המלריה. הוא אומץ בהתלהבות ונעשה בו שימוש נרחב מאוד בשנות ה-40 של המאה ה-20. אך ה-DDT התגלה כחרב פיפיות: הוא אמנם היה יעיל מאוד, אך גרם גם נזקים עצומים, שהתגלו שנים לאחר שהחל השימוש בו.
אט אט התברר כי ה-DDT, וכך גם מרבית חומרי ההדברה האחרים, עלול לפגוע גם בבעלי חיים שאינם מזיקים. זאת הן במגע ישיר והן בעקיפין: כאשר ה-DDT קוטל חרקים ובעלי חיים אחרים, פגריהם עדיין מכילים את הרעל, ובעלי חיים הניזונים מפגרים, כמו נשרים, עלולים להיפגע מהרעלה משנית. יתרה מזו, ה-DDT מגיע לבעלי חיים ולבני אדם גם דרך מזון שמקורו בגידולים מרוססים וגם דרך מים המחלחלים אל מאגרי מי שתייה. אמנם יש עדיין ויכוח לגבי רעילותו לבני אדם, אך ברור שהוא פוגע בציפורים, למשל, ואולי גם בבעלי חיים אחרים. לפיכך, ב-1972 אסרה ארצות הברית על השימוש בו, אך עשרות שנים אחר כך, שאריות DDT עדיין נמצאות בסביבה.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 נעשה שימוש נרחב ב-DDT כקוטל חרקים, אך הוא נאסר לשימוש בארצות הברית ב-1972. אדם מרסס DDT כדי להרוג יתושים | צילום: Shutterstock, PongMoji
מזיקים נגד חומרי הדברה: גם זה מירוץ חימוש
לאחר הפסקת השימוש ב-DDT פותחו חומרי הדברה חדשים ובטיחותיים יותר שנועדו להתמודד עם מזיקי צמחים כגון חרקים, מכרסמים ופטריות. אך חומרי ההדברה מתרסקים בזה אחר זה כנגד אותו מכשול: הגנטיקה.
אם נחזור לדוגמת התות, שימוש בחומרי הדברה נגד האקרית האדומה נחל תחילה הצלחה. אך ההצלחה לא האריכה ימים. חומרי ההדברה מתנגשים בסופו של דבר עם עקרון הברירה הטבעית של צ'רלס דרווין, המכונה ״הישרדות המתאימים ביותר״. חומרי ההדברה שבהם השתמשו החקלאים אמנם פגעו ברובן הגדול של האקריות האדומות, אך מאחר שמספרן ההתחלתי היה גדול כל כך, אחוז קטן מהן הכיל מוטציה גנטית שאפשרה להן לשרוד, להתרבות ולהוריש לדורות הבאים את העמידות לחומר הרעיל. לכן, אחרי ההצלחה הראשונית של מבצע ההדברה, התברר לחקלאים עד מהרה שהאקריות רכשו עמידות בפני חומרי ההדברה הקיימים – ולכן דרושים חומרי הדברה חדשים, וחוזר חלילה.
אחרי ההצלחה הראשונית של מבצע ההדברה, האקריות רכשו עמידות. צמחי תות שדה שנפגעו מאקריות |
צילום: Shutterstock. Catherine Eckert
הדרך הביולוגית
הצעד הבא במלחמה במזיקים היה שימוש באמצעי הדברה ביולוגיים. לעומת השימוש בחומרי הדברה כימיים, הדברה ביולוגית עושה שימוש באויב טבעי של המזיק, שהשתכלל במשך מיליוני שנות אבולוציה לטרוף או להסב נזק לבעל החיים המזיק.
להדברה הביולוגית יש כמה יתרונות על פני ההדברה הכימית. ראשית, האויב הטבעי אינו דורש פיתוח במעבדה, אלא הוא מתנה מוכנה מעשה ידי הטבע. שנית, הדברה ביולוגית מתוכננת היטב יכולה להיות ממוקדת מאוד, ולפגוע אך ורק במזיק שאנחנו רוצים לסלק. ולבסוף, מדבירים טבעיים אינם משאירים בסביבה שרידי חומרים כימיים העלולים להגיע למקורות מים ומזון ולפגוע בבני אדם או בבעלי חיים אחרים.
בדוגמת התות, כמה מהחקלאים שהחליטו לעבור להדברה ביולוגית, חיפשו ומצאו מדביר טבעי הניזון מהאקרית האדומה: אקרית הפרסימיליס (Phytoseiulus persimilis). בניגוד לאקרית האדומה, הניזונה מצמחים, אקרית הפרסימיליס – איזה שם נהדר, מזכיר שם של גיבור מהמיתולוגיה היוונית – טורפת אקריות אחרות וניזונה מהן. שנים של אבולוציה ציידו אותה במגוון אמצעים לאיתור ולחיסול יעיל של הטרף. אקרית הפרסימיליס מסוגלת לאתר אקריות אדומות על פי הרעידות העדינות של עלים נגועים ואותות כימיים שמפרישים צמחי תות שדה שנפגעו ממזיקים. כדי לעזור לאקרית הפרסימיליס להגיע אל האקרית האדומה, יש חקלאים שמפזרים את הפרסימיליס באופן ידני ברחבי השדה. אך יש גם חקלאים שלקחו את הנושא צעד אחד קדימה והם מפזרים את האקריות הטורפות הללו בכל שטח השדה בעזרת מזל״ט. כך הם מדבירים ביעילות ובמהירות את האקרית האדומה, המזיק הקטן והקטלני.
מדביר טבעי הניזון מהאקרית המזיקה, ושנים של אבולוציה ציידו אותו במגוון אמצעים לאיתור ולחיסול יעיל שלה. אקרית הפרסמיליס |
צילום: Martin Dohrn, Science Photo Library
אם כל כך טוב, מה בכל זאת רע?
אם יש לה יתרונות כה רבים, מדוע ההדברה הביולוגית לא כבשה עדיין את השוק? מדוע עדיין משתמשים בחומרי הדברה כימיים? ובכן, יש לכך כמה סיבות. סיבה אחת היא, שלא לכל מזיק אפשר למצוא בעל חיים שהוא אויב טבעי שלו. כימשון תפוחי האדמה, לדוגמה, הוא מחלה הנגרמת על ידי טפיל זעיר דמוי פטריה מהמין Phytophthora infestans, והופכת את תפוח האדמה לעיסה בלתי אכילה. מחלה זו פגעה קשות ביבולי תפוחי האדמה באירלנד באמצע המאה ה-19 וגרמה למוות ברעב של מספר עצום של בני אדם. נכון להיום, עדיין נדרש טיפול בחומר הדברה כימי כדי למנוע התפתחות של הטפיל הזה, כיוון שלא ידוע על פתרון יעיל המבוסס על אויב טבעי ביולוגי.
יתרה מזו: גם אם קיים בעל חיים שהוא אויב טבעי של מזיק מסוים, צריך לבדוק אם פגיעתו ממוקדת דיה או שהוא עלול לפגוע גם בבעלי חיים אחרים. החשש העיקרי הכרוך בשימוש במדביר ביולוגי הוא אובדן שליטה על המדביר עצמו, שיהפוך למין פולש ויפגע במערכת האקולוגית שהגיע אליה. דברים כאלה כבר קרו בעבר. לדוגמה, החיפושית האסיאתית Harmonia axyridis, קרובה של חיפושית פרת משה רבנו, הובאה לארצות הברית כדי להילחם בכנימות עלה, אך התפשטה במהירות והיום מאיימת על מינים מקומיים של חיפושיות. קרפדות הקנה שהובאו לאוסטרליה כדי לאכול את החיפושיות שפגעו בקני הסוכר לא עזרו כלל נגד המזיקים, אך הפכו למין פולש מזיק מאוד בעצמם.
לא לכל מזיק יש אויב טבעי מתאים. כימשון תפוחי האדמה היא מחלה שגרמה לנזק עצום, אך אין לנו פתרון של הדברה ביולוגית עבורה. תפוח אדמה שלוקה בכימשון | צילום: ויקיפדיה, Civvi~commonswiki
לאכול את העוגה, בלי לפגוע בה
האנושות ההולכת וגדלה, ודורשת עוד ועוד שטחי מחיה ומזון, ניצבת בפני אתגר נכבד: להתמודד עם פגעי הטבע בלי לפגוע יותר מדי בטבע, שאנו עצמנו שייכים אליו ותלויים בו. הדברה ממוקדת באמצעות טורפים טבעיים של המזיק היא במקרים רבים פתרון מצוין. ועד שיגיע היום ולכל מזיק יימצא טורף טבעי יעיל ובטוח, חשוב להמשיך לפתח אמצעים כמו ריסוס ממוקד של חומרים כימיים באמצעות רחפן או הנדסה גנטית וברירה מלאכותית של צמחי יבול כדי להקנות להם עמידות בפני מזיקים.
גם חשיבה מחדש על האופן בו אנחנו מגדלים יבולים, כך שמזיק אחד לא יוכל לחסל בקלות שדות שלמים, עשויה לעזור. תפוחי האדמה של אירלנד הם דוגמה מייצגת למצב מוכר בעולם החקלאות: שדות גדולים של גידולים חקלאיים המכילים פרטים בעלי גנטיקה זהה. היעדר השונות הגנטית אמנם נוח מאוד לחקלאים ולצרכנים, שמקבלים מוצר ידוע ואחיד, אך הדבקה במזיק מעמידה בסכנה את כל היבול שבשדה ולעיתים אף את כל המין. שדות מגוונים יותר לא יפלו קורבן למזיקים בקלות רבה כל כך. כל האמצעים הללו יוכלו לעזור לנו לאכול את העוגה בלי לחלוק אותה עם מזיקים, ובלי לפגוע בעצמנו ובבעלי החיים הלא-מזיקים החיים סביבנו ולצידנו.
האייטם הוכן על ידי – עידו קיפר
האייטם ראה אור במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
