האם הארבה שנראה בארץ בימים האחרונים מסוכן לחקלאות? איך נוצרים נחילי הארבה הענקיים? מי נהנה מהביקור של הארבה באזורנו? ומה צפוי לקרות בהמשך?
ארבה הוא שם כללי לכמה מינים של חגבים שבתנאים מסוימים משנים מופע – תהליך בו צבעם משתנה, הם גדלים, מתרבים בכמויות עצומות ונעים בלהקות ובנחילים במקום כחרקים יחידאים. מתוך אלפי מינים של חגבים, רק כ-15-20 מינים הם ארבה, המסוגל לעבור את השינוי הזה. הנפוצים בהם הם הארבה הנודד (Locusta migratoria) וארבה המדבר (Schistocerca gregaria), המבקר בימים אלה באזורנו. עם זאת, נראה שהפרטים שהגיעו לישראל, גם אם הם רבים במספרם, אינם קרובים למכת ארבה של ממש. בנוסף, למרבה המזל התנאים כאן לא יסייעו להם להמשיך להתרבות כארבה, כך שנראה שאין חשש לפגיעה של ממש בחקלאות.
"הפרטים שהגיעו אלינו הם שאריות של נחיל שהיה בסעודיה, והתפזר ברוחות הדרומיות שהיו בשבוע שעבר. חלקו הגיע לירדן, חלקו לסוריה, חלקים קטנים הגיעו גם ללבנון ולעיראק, וחלק זעיר הגיע אלינו", מסביר ד"ר יואב מוֹטְרוֹ, מנהל תחום חולייתנים וחלזונות בשירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות והאחראי על המלחמה בארבה. "כרגע הנזק פחות בהרבה ממה שצפינו, ואנו עוקבים אחר הנעשה בשטח וערוכים להגיב במקרה של החמרת המצב".
איך הארבה מתרבה?
חגבים הם חרקים בעלי גלגול חסר, כלומר אין שלב של גולם בהתפתחותם והדרגות הצעירות דומות בצורה החיצונית לבוגרים. בשונה מפרפרים למשל, שאצלם הזחל הוא בעל מראה שונה מאוד מהפרפר הבוגר, ואורחות חיים שונים, החגבים הצעירים, שמכונים נימפות, דומים לחגב הבוגר בצורה הכללית וגם במזון שהם אוכלים. ההבדלים הבולטים הם הגודל והכנפיים, המשלימות את התפתחותן רק אצל הבוגרים. בין דרגות הנימפה החגבים מתנשלים, כלומר משילים את השלד החיצוני שלהם ומפתחים חדש – גדול יותר. לארבה המדבר יש חמש דרגות נימפה: בדרגה הראשונה החגבים הם באורך של פחות מסנטימטר, בדרגה החמישית הם כבר מגיעים לאורך 3-4 סנטימטרים והבוגרים הם באורך של כ-5-6 סנטימטרים.
במופע היחידאי (ה"סוֹלִיטָרִי") הנימפות הצעירות הן בגוון ירקרק, והבוגרים הם בעלי גוון אפור / בז' / אדמה. במופע של ההתרבות המהירה (המופע ה"גְרֶגַרִי", כלומר "החברותי"), לעומת זאת, הנימפות הצעירות הן שחורות וצבען משתנה בהדרגה עם הגיל. הבוגרים במופע הגרגרי הם בתחילה בעלי צבע ורוד-אדמדם, ועדיין אינם בשלים מינית לרבייה. רק כעבור כמה ימים או שבועות הם מסיימים את התפתחותם, וצבעם משתנה לצהוב עם כתמים שחורים. אז הם מזדווגים והנקבות מתחילות להטיל ביצים. בכל תטולה יש כמה עשרות ביצים, ונקבה בוגרת חיה לרוב כמה שבועות, ומטילה בממוצע כ-200 ביצים. הן מטילות את הביצים בבור שעומקו סנטימטרים אחדים, באדמה חולית רכה, רצוי לחה ולא קרה מדי.
מחזור החיים כולו, מביצה ועד בוגרים מתרבים, עשוי להימשך בין כמה שבועות לכמה חודשים. משך הזמן המדויק תלוי בתנאי הסביבה, בעיקר טמפרטורה ולחות, ובזמינות המזון.
כמו הבוגרים, גם הצעירים ניזונים מחומר צמחי. ארבה המדבר במופע הגרגרי אוכל כמעט את כל מיני הצמחים הירוקים וכמעט את כל חלקי הצמח. כל פרט מסוגל לאכול כמות השווה בערך למשקל גופו כל יום, כלומר 1-2 גרם ליום לארבה הבוגר או בשלבי הנימפה האחרונים.
מחגב לארבה
המעבר ממופע למופע אינו משפיע רק על הצבע של החגבים, אלא גם על ההתנהגות שלהם, ועל היבטים רבים של הפיזיולוגיה שלהם. בעוד במופע היחידאי, כמתבקש משמו, כל חגב מנהל את חייו לבד, ונפגש רק לצרכי רבייה, במופע הגרגרי החגבים מתקבצים יחדיו, ניזונים יחד והבוגרים גם עפים יחד בלהקות עצומות, או נחילים, שיכולים להגיע למיליוני ואף מיליארדי פרטים. במופע היחידאי החגבים מבלים את כל חייהם באותו אזור, בעוד הלהקות והנחילים של הארבה מסוגלים לנדוד למרחקים עצומים ולעבור עשרות קילומטרים ביום.
מה גורם לשינוי הזה? "מעבר הפאזה של הארבה עדיין אינו פתור לגמרי, אבל ידוע עליו לא מעט, וידוע שהגורם העיקרי לו הוא צפיפות", מסביר פרופ' אמיר אַיַלִי, מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט. "הדרך העיקרית שהם חשים בצפיפות היא פיזית – הם מרגישים את המגע אחד בשני – אבל יש לה גם מרכיב כימי, פרומונים שהם מפרישים וקולטים, וגם מרכיב ראייתי: אם נגדל חגב בודד במופע יחידאי במעבדה, ונקרין לו סרטים של מופע גרגרי של הארבה, הוא יעבור שינוי מופע, גם אם חלקי ולא עמוק כמו השינוי שקורה לחגבים שמרגישים גם את המגע ואת הפרומונים".
בעקרון, שינוי המופע יכול להתרחש אפילו כמה פעמים בחייו של פרט מסוים, אבל בטבע מקרים כאלו נדירים מאוד. "שינוי המופע מורכב מהרבה מאוד שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים. אנו רואים למשל שינוי באופן התזונה שלהם, שינוי בפחד מטורפים, שינוי בצבע – כל אלה הם ביטויים של שינויים במערכת העצבים ובמערכת ההורמונלית, ואפילו בגודל המוח. חלק מהשינויים, כמו שינויי התנהגות, יכולים להתרחש ממש תוך שניות או דקות משינוי הצפיפות, ואחרים, כמו שינויים במבנה הגוף, לוקחים יותר זמן ויופיעו רק בדרגת הנימפה הבאה, או אפילו רק בדור הבא. לכן התפרצות בקנה מידה גדול דורשת כמה דורות. מעניין לשים לב שהחגבים במופע הגרגרי ובמופע היחידאי הם זהים מבחינה גנטית. כל השינויים הם אפיגנטיים, כלומר מושפעים מבקרה על אילו גנים מתבטאים ואילו מושתקים בזמן מסוים".
אחת השאלות שהמדענים טרם הצליחו לענות עליהן היא מה היתרון האבולוציוני של התפרצויות הארבה. כלומר, מדוע המנגנון הזה נוצר והשתמר במהלך האבולוציה של הארבה. "זה אכן לא לגמרי ברור", אומר אילי. "ההסבר המקובל כיום הוא שזהו מנגנון שנועד לאפשר ערבוב גנים בין אוכלוסיות נפרדות. אנו יודעים שהתופעה הזו התפתחה יותר מפעם אחת במהלך האבולוציה של החגבים, משום שהמינים שהם ארבה רחוקים אבולוציונית זה מזה. יש עוד כמה חרקים שיש אצלם שינוי מופע תלוי צפיפות, כמו מינים מסוימים של עשים, אבל בשום מין השינוי הוא לא כל כך רחב כמו אצל החגבים".
צילום: ד"ר יואב מוטרו, משרד החקלאות
מה עושים?
הארבה שהגיע לישראל בימים האחרונים הם פרטים בוגרים ובשלים מינית, כפי שאפשר לדעת מצבעם הצהוב, והחשש הוא כמובן שהם ימשיכו להתרבות בהמוניהם. אבל הסבירות לכך נמוכה מאוד משום שהנקבות זקוקות לאדמה חולית לחה להטלת הביצים. לכן במקרים רבים התפרצות ארבה מגיעה לאחר גשמים באזורים מדבריים. "בארץ אין הרבה אזורים שיש בהם חול רטוב המתאים להתרבות הארבה. האזורים היחידים הם שטחים חקלאיים מושקים, בעיקר בערבה, ואנו עוקבים אחר הנעשה שם ומנטרים את האוכלוסייה", מסביר מוטרו. "בשלב הזה עדיין מוקדם לרסס נגד הארבה, אבל אם המצב יחמיר, ונראה שנשקפת סכנה לחקלאות – נעשה זאת".
מה קורה עם הנקבות שלא ימצאו חול לח כדי להטיל ביצים? במקרה זה ייתכן שרבים מהבוגרים ימותו בלי להתרבות, ואלה שכן יצליחו למצוא מקום מתאים ולהעמיד צאצאים יהיו מעטים. צפיפות אוכלוסייה נמוכה של הדור הבא תגרום לכך שהנימפות יעברו למופע היחידאי, ולא יסכנו את החקלאות. בינתיים מי שנהנים מהארבה שהגיע אלינו הם טורפי החגבים, בעיקר עופות. "יש לארבה המון אויבים טבעיים, כמו חסידות, שרקרקים, עקבים ועוד", מציין מוטרו. "אפילו הנץ קצר האצבעות, שבדרך כלל טורף ציפורים, אוכל עכשיו ארבה. אבל היכולת שלהם לסייע בהדברה מוגבלת, כי כולם כבר שבעים. זה חלק מהיתרון האבולוציוני של הלהקות העצומות של הארבה".
חשוב לציין שהארבה אינו גורם שום נזק לאדם חוץ מהנזק לחקלאות. הם אינם נושכים או עוקצים, אינם ארסיים או רעילים ואינם מעבירים מחלות. לכן, גם אם רואים ארבה באזור, אין סיבה להילחץ. "יש פרטים בודדים בהמון מקומות בארץ. אין מה לחשוש מכך, אבל אסור לנו להיות שאננים", מדגיש מוטרו. "אם רואים ריכוזים גדולים של ארבה, יש לדווח למשרד החקלאות, אבל הכוונה לא למאות ואפילו אלפי פרטים, אלא לריכוז שכבר אי אפשר לספור".
להקה קטנה של ארבה מתרוממת למעופה באזור פארן בערבה. צילום: Grooveman:
האייטם הוכן בידי – איתי נבו
האייטם ראה אור במקור באתר האיטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
