בהתמודדות עם התחממות כדור הארץ ייתכן שלא יהיה מנוס מצעדי בלימה דרסטיים. האם טובת הכלל מצדיקה את הסבל שצעדים כאלה יגרמו?
השלכותיה של ההתחממות העולמית, המתגברת ככל שאנו ממשיכים לפלוט גזי חממה לאטמוספרה, ניכרות היטב בשנים האחרונות. המגמה ברורה ומוסכמת על רובם המכריע של מדעני האקלים: העלייה בטמפרטורה הממוצעת העולמית מותחת את גבולות המערכת האקלימית וגורמת לכך שאירועי קיצון כמו בצורות, שיטפונות וגלי חום יהיו קשים יותר ויופיעו בתדירות גוברת והולכת.
יש הסבורים כי הפתרון למשבר המתפתח עשוי להגיע מתוך הבעיה עצמה: אם בכוחנו להשפיע באופן כה נרחב על האקלים העולמי, מדוע לא נעשה זאת שוב, הפעם באופן מודע ומתוכנן, ונפעל באופן שיפחית את טמפרטורת פני השטח. דרכי הפעולה המוצעות להתערבות באקלים העולמי נקראות גיאו-הנדסה, או הנדסת אקלים, והן מעוררות ויכוחים נוקבים בין מדענים בנוגע ליעילותן האפשרית ולסכנות הטמונות בהן, ולא פחות מכך גם ביחס לשאלות הסביבתיות והמוסריות שהן מעלות.
קיימת הסכמה רחבה כי למרות הידע הרב שצברנו מאז התחלנו לחקור את האקלים, ההבנה שלנו לגביו עדיין מוגבלת מאוד, ועל אחת כמה וכמה ההבנה של השפעות הלוואי שעשויות להיות להתערבות מלאכותית בו. מחקרים רבים מצביעים על האפשרות שפתרונות הנדסת אקלים אולי יצליחו להפחית את הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ, אך אין לדעת מה עוד עלול לקרות בהשפעתם. שוררת אי-ודאות ניכרת בנוגע להשלכות האפשריות שלהם על דפוסי מזג האוויר המקומיים ברחבי העולם, על החקלאות ועל הזמינות של המים והמזון במדינות מסוימות או של אוכלוסיות ספציפיות בתוכן. גם אם הנדסת האקלים אכן תביא לשיפור בחייה של רוב אוכלוסיית העולם, ייתכן מאוד שההישג יגיע עם תג מחיר של פגיעה קשה בחלק קטן ממנה.
לכן, לצד הוויכוח המדעי על יעילותן של השיטות המוצעות להנדסת אקלים, מתקיים גם דיון בנוגע לאתיקה של מהלכים כאלה. ברור לכל שמאמץ אדיר כזה עתיד להשפיע על כל אחת ואחד מבני האדם המתגוררים בעולם, ולא באופן שווה.
האם בכלל יש ברירה?
הדיון בהנדסת אקלים התעורר בשנים האחרונות עם ההבנה המתגבשת שגם העמידה ביעדים המחמירים ביותר של הפחתת פליטות גזי החממה לאטמוספרה לא תספיק כדי למנוע אסון עולמי. על פי הערכות, אפילו אם האנושות תצליח לאפס לגמרי את המאזן בין פליטות גזי החממה לאטמוספרה וספיגתם ממנה עד לשנת 2050, יעד שעל פי האו"ם הוא תנאי חיוני למניעת התרחשותם של שינויים בלתי הפיכים באקלים העולמי, עדיין לא נוכל לחמוק מהשפעותיהם המזיקות של גזי החממה שכבר הצטברו באטמוספרה. פחמן דו-חמצני נותר באטמוספרה למשך מאות שנים, והשפעתו על התחממות פני השטח, שינוי דפוסי מזג האוויר ועליית פני הים תיוותר צרובה במערכת האקלימית גם הרבה אחרי שננטוש את דלקי המחצבים.
על כן יש מי שמצדדים בדעה כי לצד עצירת השימוש בדלקי מחצבים, אין מנוס מהתערבות יזומה באקלים העולמי לצורך הפחתת הטמפרטורה. לפי העמדה הזאת, רק שילוב של שתי דרכי הפעולה יוכל להפחית את הסבל הצפוי למיליארדי בני אדם בעקבות ההתחממות העולמית.
ומדובר בסבל רב. על פי הדו"ח האחרון של הפאנל הבינלאומי לענייני אקלים של האו"ם (IPCC), בכל שנה מאז שנת 2008 נאלצו כעשרים מיליון בני אדם ברחבי העולם לעזוב את בתיהם עקב החמרה בעוצמתם של אירועי מזג אוויר קיצוני. נוסף על אובדן הרכוש והפרנסה, נצפתה גם פגיעה בבריאותם הנפשית, ברמת הסיפוק מהחיים ואף בתפקודם השכלי. לדעת מחברי הדו"ח, קיימת סבירות גבוהה כי עד שנת 2050 יותר ממיליארד בני אדם המתגוררים באזורי החוף יהיו בסכנה דומה בשל המשך העלייה בגובה פני הים.
יותר ממיליארד בני אדם יהיו בסכנה עקב עליית פני הים. בני זוג מתבוננים בכביש מוצף |
צילום: MainlanderNZ, Shutterstock
האם זה בכלל אפשרי?
בין שיטות הנדסת האקלים שנשקלות כיום, מסתמן שהמעשית ביותר היא פיזור של חלקיקי גופרית מחזירי אור במרומי האטמוספרה, על מנת שיסיטו את הקרינה המחממת בחזרה לחלל וכך יצמצמו את כמות הקרינה הנספגת בפני כדור הארץ. השיטה הזו מכונה הנדסה סולרית, או ניהול קרינת השמש.
ההשראה לשיטת ההנדסה הסולרית מגיעה מהתפרצויות טבעיות של הרי געש, שמפזרות באטמוספרה חלקיקים כאלה. התפרצות הר הגעש פינטובו בפיליפינים בשנת 1991, לדוגמה, הרימה לאטמוספרה כמויות אדירות של חלקיקים עשויים תרכובות גופרית, שהובילו לירידת טמפרטורות עולמית. ככל הנראה היא הייתה אחראית גם לחורף הקר והגשום במיוחד שפקד את ישראל בראשית 1992.
אחד האתגרים בשיטה הוא שהחלקיקים הללו אינם יציבים לאורך זמן, כך שהם נוטים להישאר באטמוספרה זמן קצר יחסית לפני שיתפרקו לתרכובות אחרות או ישקעו אל פני הקרקע. על כן, אם רוצים לשמר את השפעתם לאורך זמן, יש להוסיף ולפזר אותם באופן קבוע. את חלקיקי הגופרית אפשר להזריק לאטמוספרה במגוון דרכים, כגון שימוש בדלק מטוסים עשיר בגופרית, פיזור קבוע מכלי טיס או בלונים ואפילו ירי ארטילרי.
השראה מהטבע. האגם בלוע הר הגעש פינטובו, שהתפרצותו ב-1991 גרמה לירידת טמפרטורה בכל העולם | צילום: diy13, Shutterstock
האם השיטות האלה אכן ניתנות לביצוע בקנה מידה חובק עולם? מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מעלה שהתשובה חיובית. השוואה בין כמה שיטות לפיזור החלקיקים הובילה את החוקרים למסקנה שהאמצעי היעיל ביותר יהיה מטוס ייעודי שיהיה מסוגל לשייט פרקי זמן ארוכים בגובה רב של עשרים קילומטר מעל פני הקרקע, שהוא הגובה הדרוש לפיזור יעיל של החלקיקים מחזירי האור. נכון להיום אין בנמצא מטוס בעל יכולות כאלה, אך עורכי המחקר סבורים שאין כל מניעה טכנולוגית לפיתוח של כלי טיס כזה במחיר מתקבל על הדעת.
בחלקו השני של המחקר הציעו החוקרים תוכנית פעולה על בסיס אותו כלי טיס, שלטענתם תוכל להפחית במעלת צלזיוס אחת את טמפרטורת פני השטח הממוצעת בכדור הארץ. התוכנית מתפרסת על פני 15 שנים, ודורשת צי של כמאה מטוסים שייכנסו לשימוש בהדרגה ויבצעו כ-480 אלף טיסות לאורך התקופה. לשם השוואה, בשנת 2019 לבדה נעשו למעלה מ-38 מיליון טיסות ברחבי העולם. העלות המוערכת של התוכנית, הכוללת גם שבע שנות פיתוח בטרם תעלה לאוויר הטיסה המבצעית הראשונה, מסתכמת בכ-36 מיליארד דולרים, סכום משמעותי, אך קטן במונחי הכלכלה העולמית.
אפשר לחלוק על המספרים המובאים במאמר, אך חשיבותו היא לאו דווקא בפירוט הטכני שהוא מציע, אלא בשינוי התפיסה שהוא מבטא כלפי רעיון הנדסת האקלים. השאלה כבר איננה אם אנו מסוגלים לקרר את פני כדור הארץ, אלא אם אנחנו באמת מתכוונים לעשות את זה.
אין מניעה לפתח כלי טיס לפיזור חלקיקים מחזירי אור. מטוס של חיל האוויר המלזי מפזר מים ומלח בניסוי זריעת עננים |
צילום: zmpixes, Shutterstock
התחייבות בלתי אפשרית
בעיה נוספת שיש לקחת בחשבון כשבוחנים את השימוש בהנדסת אקלים היא שמהרגע שמתחילים בה, אסור לחדול ממנה למשך מאות שנים לפחות, במיוחד אם פליטת גזי החממה הלא מרוסנת תימשך. הצורך בפעולה כה ממושכת נובע מכך שגזי החממה שכבר הצטברו באטמוספרה צפויים להישאר בה עוד מאות שנים. אם המאמצים למסך את אור השמש יחדלו בבת אחת, החום ישוב להיאגר באטמוספרה במהירות מסחררת, כנראה, והנזק שייגרם כך לסביבה ולאקלים יהיה גדול הרבה יותר מזה שהיה נגרם אילו לא היינו עושים דבר.
מחקר שהתפרסם בשנת 2014 ממחיש היטב את הסכנה. המחקר בחן באמצעות 11 מודלים אקלימיים חישוביים איך תושפע הטמפרטורה של פני כדור הארץ אם ננהל את קרינת השמש באופן כזה שיפצה על עלייה שנתית קבועה של אחוז אחד בריכוז גזי החממה באטמוספרה. שלא במפתיע, המודלים הראו כי כל עוד קצב הפיצוי המלאכותי תואם את קצב פליטת גזי החממה, טמפרטורת פני השטח נותרה כמעט ללא שינוי.
בשלב הבא הורו החוקרים למודלים לקטוע בבת אחת את מאמצי הנדסת האקלים חמישים שנה אחרי תחילתם. בעקבות זאת, גזי החממה שהצטברו לאורך השנים הללו ייחשפו בבת אחת למלוא עוצמתה של קרינת השמש. בתרחיש כזה, המודלים הגיעו להסכמה גורפת על כך שבתוך פחות מעשר שנים טמפרטורת פני השטח הממוצעת תעלה במעלה וחצי. מדובר בקצב התחממות מהיר פי חמישה ויותר מזה שאפשר היה לצפות לו אלמלא הנדסת האקלים הייתה מתבצעת מלכתחילה.
כשהאקלים העולמי משתנה, קצב השינוי הוא משתנה קריטי. ככל שהשינוי מתפרס על פני זמן ארוך יותר, למערכות האקלימיות והאקולוגיות יש שהות רבה יותר להסתגל לשינוי ולשמר מידה זו או אחרת של איזון. כשקצב השינוי מהיר מדי, עולה משמעותית הסבירות לאירועי אקלים קיצוניים, לקריסה של מערכות אקולוגיות ולהכחדות גדולות.
ביצוע הנדסת אקלים ללא עצירת הפליטות משולה לפיכך לדחיסה של חפצים כבדים לתוך ארון מעל ומעבר לקיבולת שלו, וטריקה מהירה של דלתו כדי להחזיק אותם בתוכו. אם נתרחק מהדלת ונרפה את אחיזתנו ממנה, תכולת הארון תפרוץ החוצה ותקבור אותנו. המסקנה העולה מהמחקר הזה, וממחקר נוסף שנערך כמה שנים קודם לכן, היא שכל עוד אי אפשר להבטיח שלמאמצי הנדסת האקלים תהיה המשכיות, אולי בטוח יותר לא לנסות אותם מלכתחילה.
אם מתחילים – אסור להפסיק. מגוון שיטות לבלימת התחממות, בהן מראות בחלל ועל פני הים וטכניקות לזריעת עננים |
איור: HENNING DALHOFF / SCIENCE PHOTO LIBRARY
להוריד את הרגל מהגז
האם אומות העולם באמת מסוגלות להתאחד מאחורי התחייבות כל כך מסוכנת? מדענים רבים חוששים שלא. במכתב פתוח שעליו חתמו עד כה למעלה ממאה מדעני סביבה ואקלים בולטים מרחבי העולם, קוראים המחברים למדינות ולמוסדות הבינלאומיים לעצור לאלתר את "הנורמליזציה של פתרונות הנדסת אקלים כמענה למשבר האקלים העולמי", ולהגות יחד הסכם בינלאומי לאיסור על השימוש בשיטות הללו. כמו כן הם דורשים לחדול מיד מפיתוח טכנולוגיות הנדסת אקלים ומערכית ניסויים בהן.
לדברי המחברים, מבנה מערכות הממשל הבינלאומיות כיום, המורכבות ממדינות נפרדות ומתחרות, תחת המטרייה הלא מחייבת של מוסדות האו"ם, אינו כשיר ליישם ולאכוף את ההסכמים הבינלאומיים הנחוצים לניהול יעיל והוגן של מאמצי הנדסת אקלים. בנוסף, העלות הנמוכה של אחדים מפתרונות הנדסת האקלים מעוררת חשש ממשי שכמה מהמדינות העשירות יפעלו ליישם אותם באופן חד-צדדי, אפילו נוכח התנגדות גורפת של שאר מדינות העולם.
המכתב ממשיך ומתאר גם את הסיכון המוסרי הטמון בהנדסת אקלים. מתוך השיח על פתרונות של הנדסת אקלים משתקפת תקווה למציאת פתרון קסם בדיוני, שבעצם קיומה מאיימת להפחית את תחושת הדחיפות מצד מדינות, תאגידים ואנשים פרטיים ואת ההבנה שעליהם לעשות כל שביכולתם כדי לעצור את פליטת גזי החממה. עצם האמונה בפתרון פשוט עלולה לגרום להם להוריד את הרגל מהגז בנוגע למעבר לשימוש במקורות אנרגיה ירוקים.
האם העולם אכן מסוגל להתאחד לפעולה? משתתפים בוועידת האקלים של האו"ם בפריז, 2015 |
צילום: Drop of Light, Shutterstock
ארגז הכלים המדעי
מול ההתנגדות הזאת, גם לתומכי הנדסת האקלים יש טיעונים כבדי משקל, ואכן מדענים המעורבים בחקר הנדסת אקלים דוחים מכל וכל את הדרישה לעצירת המחקר בתחום. לדבריהם, אין ספק שחיוני למצות עד הסוף את המאמצים לצמצום דרסטי בפליטת גזי חממה, ולהפחתת ריכוזם באטמוספרה, וצריך לתת למאמצים הללו קדימות על פני הפתרון הקיצוני והמסוכן של הנדסת אקלים. אך אם מאמצי ההפחתה יעלו חרס, האם עדיין יהיה נכון לשלול על הסף פתרון חירום שנועד למנוע אסון כבד? עלינו לחקור את הנדסת האקלים ולפתח את הידע שלנו בתחום כדי שבשעת הצורך יהיו ברשותנו הכלים הנחוצים.
יש אפילו חוקרים שטוענים כי הנדסת האקלים עשויה דווקא לצמצם את אי-השוויון הכלכלי בין מדינות. מחקר משנת 2020 השווה את הצמיחה הכלכלית הצפויה למדינות שונות בכמה תרחישים אקלימיים, בהם כאלה שכוללים הנדסת אקלים רחבת היקף. מהממצאים עולה כי בעולם שעבר הנדסת אקלים, מדינות עניות צפויות לחוות צמיחה כלכלית גבוהה יותר מאשר מדינות עשירות.
ההבדל נובע מכך שמדינות עניות רבות שוכנות כבר כיום באזורים שהטמפרטורה בהם עולה משמעותית על הטמפרטורה האופטימלית לחיי אדם. לעומתן, מדינות עשירות שוכנות בעיקר באזורים שבהם האקלים עדיין נוח למדי. על פי המחקר, הערך הכלכלי של ירידה של מעלה אחת במדינה חמה וענייה עולה בהרבה על ערכה של ירידה זהה בטמפרטורה במדינה עשירה באקלים ממוזג.
השיח על הנדסת האקלים פותח צוהר למגוון סוגיות סביבתיות וחברתיות. מדובר בפרויקטים בקנה מידה שהאנושות לא התנסתה בו בעבר, מבחינה מדעית והנדסית וגם גיאופוליטית. על רבות מהשאלות המדעיות נוכל לענות רק בדיעבד, ועל אלה מהן הנוגעות למוסר ייתכן שלעולם לא נמצא תשובות מספקות. גם אם נמשיך להתערב בו וגם אם נניח לו לנפשו, אקלים העולם עומד להשתנות. הקטר כבר דוהר אל נקודת ההתפצלות של המסילות. לאן יוביל אותנו הנתיב שנבחר? אין לדעת.
האייטם הוכן על ידי – אור אליאסון
האייטם הובא מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
