השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג: "המרחב הימי והחופים בישראל הם משאב מוגבל שמשמש את הציבור הרחב. אסור לנו להפקיע אותו לצורכי מיעוט של בעלי יאכטות, ולקדם תוכניות שמכרסמות בשטחי חוף ערכיים לטובת הקמת מעגנות. המחיר הסביבתי, החברתי והכלכלי גבוה מדי".
המרינה באשקלון
השבוע צפוי להתקיים בוולתנ"ע (ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים) דיון על תמ"א 13/ב/3 – תוכנית מתאר ארצית למעגנות, המציעה 5-6 מעגנות (מרינות) חדשות בישראל.
המשרד להגנת הסביבה מתנגד להקמת מעגנות חדשות בשל ההשלכות הסביבתיות והחברתיות השליליות שהן יגרמו. תחת זאת, המשרד תומך בשדרוג, ייעול והרחבה של המעגנות הקיימות.
מעגנות חדשות יגרעו רצועות חוף מהחופים הטבעיים המועטים של ישראל המשרתים את הציבור הרחב, וזאת לטובת חניה של כלי שיט המשרתת מעטים. כמו-כן, הקמה של מעגנה, שהיא תשתית בלתי הפיכה, תוביל לפגיעה בערכי טבע ימיים, פגיעה בתנועת החול לאורך החופים וכתוצאה מכך פגיעה בחופים עצמם והצרה שלהם.
תפיסת הרשויות המקומיות כי המעגנות ייצרו קפיצת מדרגה כלכלית-עירונית, יסודה בטעות. המשרד להגנת הסביבה יזם עבודה אשר בחנה בצורה אובייקטיבית את הסוגיה אם מעגנה מהווה מנוף לפיתוח כלכלי-עירוני עבור רשויות מקומיות.
בחוות הדעת שהוכנה עבור המשרד להגנת הסביבה נסקרו 17 מעגנות ברחבי העולם. אחת המסקנות המרכזיות שעולה מסקירה זו היא, כי בכמעט כל המקרים שנבחנו, תרומתה האורבנית של מעגנה אינה עומדת בפני עצמה. לרוב הן נשענות על איכויות אורבניות-היסטוריות קודמות, והמעגנה מצטרפת למכלול היתרונות והחוזקות של המקום.
הסקירה העלתה, כי המעגנות לא ייצרו את הפיתוח הכלכלי-עירוני שקיוו לו הרשויות ולמעשה מעגנה אינה מביאה תועלת עירונית-כלכלית ייחודית בפני עצמה – בוודאי לא מעבר לתרומה של עורף חוף מפותח, חלופה אשר העלות הסביבתית-חברתית שלה מזערית ביחס להשפעה השלילית של מעגנה.
בנוסף, העבודה מלמדת כי הקמה של מעגנה תטיל עלויות כלכליות משמעותיות על הקופה הציבורית. עלויות אלו לא נלקחו כלל בחשבון בשום בחינה במהלך הכנת תוכנית המתאר הארצית למעגנות.
העבודה מראה, כי כאשר מפנימים את העלויות החיצוניות של גריעת חול בחופים הסמוכים, את הנזק ארוך הטווח שעלול להיגרם לחופים ובכלל זה החשש להגברת התמוטטות המצוק החופי, יחד עם עלויות שיקום החופים הנפגעים, ובכלל זה הקמת שוברי גלים נוספים והזנת חול, וכן עלויות תחזוקת המבנים הימיים, מעגנה מהווה מעמסה כלכלית משמעותית, זאת בנוסף לאובדן החופים הפנויים לציבור הרחב.
לפי חוות הדעת האמורה, ברוב המעגנות מדובר בסכומים של כ-31-95 מיליון שקל להקמת שוברי גלים והזנת חול, וכ-6 מיליון שקל לשנה עבור תחזוקה שוטפת של החופים שניזוקו (תחזוקת שובר הגלים, הזנת חול ועוד).
ההשקעה הציבורית כוללת, בין היתר, השקעה של הרשות המקומית בהגנות על המצוק, תחזוקת החוף, העתקת מתקני חוף בחופים שייפגעו ועוד. כבר היום הרשויות המקומיות החופיות דורשות מהממשלה שתממן את הטיפול בקטעי המצוק החופי שניזוקו כתוצאה ממעגנות קיימות שהיו יוזמות מקומיות. מדובר במאות מיליונים של כספי ציבור ונזקים שלא צפו את חומרתם עת אושרו המעגנות הקיימות.
המשרד להגנת הסביבה מתריע: מי ישלם את העלויות הללו? האם הכסף יגיע מהקופה הציבורית הכללית על מנת לממן את ההשפעות החיצוניות של מעגנות המשרתות ציבור מצומצם? האם הכסף יגיע מהקופה הציבורית העירונית? האם הרשויות המקומיות נערכות לממן את העלויות הללו? והאם לאור העובדה כי התועלת הכלכלית-עירונית של מעגנה מוטלת בספק רב, כפי שעולה מהמסמך, יש בכלל הצדקה לממן את העלויות הללו?
לאור האמור לעיל, המשרד סבור כי הדרך היחידה שניתן לאפשר תוספת של שטחי עגינה ללא הגדלת הפגיעה הסביבתית והציבורית וללא הגדלת העלויות החיצוניות באופן משמעותי היא באמצעות שדרוג, ייעול והרחבה של המעגנות הקיימות, דבר שיאפשר תוספת של עוד כ-1,800 מקומות עגינה.
את התועלת הכלכלית-אורבנית בסביבת החוף יש לקדם באמצעות פיתוח עורף עירוני-מסחרי במקומות המתאימים בהתאם לתכניות ולמדיניות הארצית לעניין פיתוח בחוף הים.
הובא מאתר האנירטנט של המשרד להגנת הסביבה – www.gov.il/he/departments/ministry_of_environmental_protection/govil-landing-page
