חוקרים מזהירים: המדינה האסלאמית במפרץ הפרסי עומדת לפני משבר קיומי, עקב ניצול יתר של מי תהום וירידה מתמשכת בכמות המשקעים.
מקורות המים המתוקים בעולמנו המתחמם אוזלים והולכים. במדינות רבות, ובמיוחד אלה שלא היו ברוכות גשמים מלכתחילה, עליית הטמפרטורה העולמית מתורגמת לירידה בכמות המשקעים השנתית ולצמצום מאגרי המים הזמינים לאוכלוסייה. בה בעת, התחממות האקלים ולצידה הגידול המתמשך באוכלוסיית בני האדם מגבירים את הביקוש למים לחקלאות, דבר שמגדיל עוד יותר את הלחץ על מאגרי המים המידלדלים.
משבר מים חמור כזה צפוי בין השאר להתרחש באיראן, כפי שעולה ממחקר שהתפרסם בכתב העת Nature. החוקרים, שלושה מדענים קנדיים ממוצא איראני, בחנו את השינויים שחלו בנפח מי התהום באיראן בשנים 2002-2015, על סמך נתונים שפרסם משרד האנרגיה האיראני. ממצאיהם מראים כי השילוב בין ירידה בכמות המשקעים לניצול מופרז של מאגרי מי התהום לצורכי אוכלוסייתה ההולכת וגדלה, מדרדרים את המדינה לקראת אסון סביבתי הגובל בסכנה קיומית של ממש.
חזית משבר האקלים
מדינות מדבריות כאיראן, שתנאי המחייה בהן קרובים גם כך לקצה גבול יכולת הקיום האנושי, רגישות במיוחד להתחממות האקלים העולמי, שמורגשת בהן ביתר שאת לעומת שאר העולם. במאה השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת באיראן בכ-1.8 מעלות, פי 1.5 יותר מהעלייה העולמית הממוצעת. כמות המשקעים היורדים בה ליחידת שטח עומדת על פחות משליש מהממוצע העולמי, ואילו אידוי המים מפני השטח גדול פי שלושה מהממוצע.
עליית הטמפרטורה מתבטאת באובדן מואץ של מים מפני השטח, בהחרפת הבצורות ובמצוקה גוברת והולכת של מים מתוקים לשתייה ולחקלאות. המצוקה באה לידי ביטוי בין השאר בעלייה במספר הבארות לשאיבת מי תהום במדינה. בין שנת 2002 ל-2015 גדל מספרן ביותר מ-70 אחוז, מ-460 אלף בארות ל-794 אלף, בשעה שאוכלוסייתה גדלה ב-17 אחוז בלבד.
למרות העלייה המשמעותית במספר הבארות, כמות המים הכוללת שנשאבה מדי שנה מרוב האקוויפרים במדינה – מאגרי מי התהום הטבעיים שלה – דווקא פחתה. בקריאה ראשונה הנתון הזה עשוי להישמע מעודד, אם מניחים שהוא מצביע על שיפור בניהול משאבי המים של איראן. אבל המציאות הפוכה לגמרי. לדברי החוקרים, זו הוכחה ברורה לניצול יתר של מי התהום.
להמחשת הטענה הם מראים שבכמחצית ממאגרי מי התהום באיראן, היחס בין קצב השאיבה לקצב ההתחדשות של המאגר עולה, ואילו כמות המים שנשאבת מהם פוחתת. השילוב הזה מעיד שהמאגרים הגיעו לשלב קריטי, שבו יכולת שאיבת המים נפגעת עקב התרוקנות כמעט מוחלטת שלהם. הידלדלות האקוויפרים משמעותית במיוחד בחבלי ארץ חקלאיים, שיותר מחצי מכמות המים המשמשים בהם להשקיית השדות נשאבת ממעבה האדמה.
רעב, המלחה ושקיעת קרקעות
על פי שינויים במפלס מי התהום באגני ניקוז ברחבי איראן, חישבו החוקרים כי בשנים שנבדקו אבדו לאקוויפרים במדינה כ-74 מיליארד מטרים מעוקבים מנפח המים הכולל שלהם, כמעט פי עשרים מהנפח המרבי של הכינרת. ירידת הנפח המשמעותית ביותר נרשמה באקוויפר של אזור אגמי המלח בצפון-מערב איראן, שם חיים יותר מרבע מתושבי המדינה. האקוויפר הזה הוא גם מקור המים המרכזי לבירה טהרן ולעיר קוֹם, שבה חיים כ-1.2 מיליון תושבים.
אם יימשך הניצול האגרסיבי של מי התהום, איראן צפויה להתמודד בתוך זמן לא רב עם משבר סביבתי וכלכלי-חברתי עמוק במיוחד. הסכנה הראשונה נשקפת לעצם הביטחון התזונתי של תושביה, שחמישית מהם מועסקים בענף החקלאות. בצורות ממושכת שהתרחשו בשנים 2008 ו-2012 אף אילצו אותה לייבא חיטה מאויבתה המושבעת ארצות הברית, לראשונה מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979. השאיפה האיראנית לביטול תלותה במדינות אחרות ולעצמאות חקלאית, שנולדה בין השאר בעקבות הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה, אולי אף החמירה את מצוקת המים בכך שעודדה ניצול רב יותר של מי תהום להשקיה ולייצור מזון.
גם הסביבה הטבעית נפגעת. הודות לצפיפות המים הנמוכה בהם, אקוויפרים של מים מתוקים שוכנים בדרך כלל מעל אקוויפרים מלוחים וצפופים יותר. שאיבת יתר מהאקוויפר העליון המתוק מפחיתה את הלחץ שמופעל על המאגר המלוח העמוק ממנו. בעקבות זאת המים המלוחים מתפשטים למעלה ומזהמים את פני הקרקע במלחים. ואכן, בכמה מחוזות חקלאיים באיראן, שצריכת מי התהום בהם גבוהה במיוחד, נמדדה עלייה משמעותית במליחות הקרקע, שעלולה לפגוע בפוריותה ולהחריף גם היא את מצוקת המזון במדינה.
ואם לא די בזה, היעלמות האקוויפרים משפיעה על מאזן המסה של הקרקע וגורמת לה להידחס ולשקוע. שקיעת קרקע עקב אובדן מי תהום מורגשת היטב ברחבי איראן, כולל בירתה טהרן שאזורים סביבה שוקעים בקצב של כ-20 סנטימטר בשנה. דחיסת הקרקע מקטינה את קיבולת מאגרי מי התהום ופוגעת ביציבות הקרקע ברעידות אדמה וכך מגדילה גם את פוטנציאל הנזק למבנים ולתשתיות עקב פעילות סייסמית.
ניהול בר-קיימא של משאבי המים נוכח שינויי האקלים עתיד להיות אחד האתגרים המרכזיים של העולם במאה ה-21. האתגר צפוי להיות קשה במיוחד במדינות מתפתחות, שחסרה להן היכולת הכלכלית והארגונית להתמודד איתו בהצלחה. רבות מהן שוכנות באזורים צחיחים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובדרום-מערב אסיה. לצד הצורך להתאים את עצמן לשינויים הגלובליים, רבות מהן חוות גם גידול מהיר באוכלוסייתן ועלייה ברמת החיים, שרק יגבירו את הביקוש למשאב החיוני האוזל והולך.
חדשה זו חוברה על ידי – אור אליאסון
חדשה זו לקוחה במקור מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
