מחקרים מראים שבני האדם חיו היטב לפני המעבר לחקלאות. אז למה החלפנו את הציד והליקוט בשדות ובכרי המרעה? ייתכן שלא הייתה לנו ברירה.
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר,
תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ
אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ בראשית ג', פסוקים יז-יט
לפני כ-12 אלף שנים התרחשה אחת המהפכות הגדולות ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם: ממש פה במזרח התיכון החלו בני האדם לגדל את מזונם, תרבתו מינים שונים של צמחים, בייתו חיות משק, והפכו מציידים לקטים לחקלאים. השינוי הזה הוא שהוביל, בסופו של דבר, לכל הציוויליזציות האנושיות, בעבר ובהווה. ללא החקלאות היה העולם שלנו שונה לחלוטין.
המעבר לחקלאות לא קרה ביום אחד, כמובן. גם לא בדור אחד. אבל אלפיים או שלושת אלפים שנה לאחר שהחל, כבר היו התיישבויות חקלאיות רבות ברחבי הסהר הפורה. יש עוד דברים רבים שאיננו יודעים: היכן בדיוק התרחש המעבר לחקלאות, מי היו החקלאים הראשונים, אילו צמחים היו הראשונים שתורבתו ואיך התפשטה החקלאות ברחבי העולם. אך אולי השאלה המעניינת מכל היא: למה? מדוע נטשו בני האדם את חיי הנדודים של הציידים-הלקטים, והחלו לגדל צמחים בעצמם?
לכאורה, אין פה כל תעלומה: מי לא יעדיף להיות חקלאי, לגדל יבולים שיכלכלו אותו ואת משפחתו בבטחה לאורך כל השנה, לשבת בימי החורף והגשם תחת גג בבית הקבע שבנה לעצמו, במקום להיות נווד שגר בסוכות זמניות, ולתהות תמיד אם בשבוע הבא יצליח ללקט או לצוד די מזון להשביע את רעבונו? לפי החשיבה הזו – שאמנם הייתה נפוצה מאוד בין החוקרים בעבר – בני האדם ודאי החלו לתרבת צמחים ולעסוק בחקלאות ברגע שהיו יכולים, כלומר ברגע שהיו להם הכישורים הקוגניטיביים לעשות זאת ואת ההזדמנות לכך.
אלא שהתפיסה הזו, מתברר, מבוססת על הנחות שגויות. כבר בשנות ה-60 החלו להתפרסם מחקרים שהראו כי מנת חלקם של הציידים-לקטים לא הייתה גרועה כל כך. למעשה, נראה שהם עבדו פחות מהחקלאים שהגיעו אחריהם, ואכלו טוב יותר. הדבר נכון גם לגבי האוכלוסיות המעטות של ציידים לקטים שעדיין קיימות היום. אדם מקבוצה של בושמנים ממדבר קלהארי, למשל, מבלה רק כ-12 עד 19 שעות בשבוע בחיפוש מזון ובציד. גם נתונים מאנשי ההאזדה, נוודים מטנזניה, מעלים תמונה דומה. כשאחד הבושמנים נשאל מדוע משפחתו לא מאמצת את החקלאות כמו שעשו שבטים אחרים בסביבה, השיב "למה שנעשה זאת, כשיש כל כך הרבה אגוזי מונגונוגו בעולם?"
במחקרים שבחנו את השלדים של הקבוצות הראשונות שעסקו בחקלאות בכמה אזורים, מצאו החוקרים ראיות כי החקלאים הראשונים היו בריאים פחות מהציידים-הלקטים שחיו שם לפניהם, וסבלו יותר מתת-תזונה. המעבר מתזונה הכוללת מגוון של עשבים, פירות, פקעות ובשר ציד לתזונה המבוססת על מספר מצומצם של צמחים מתורבתים, בעיקר דגנים, הובילה למחסור בוויטמינים ובמינרלים ולבעיות שיניים רבות. כמה דורות לאחר מכן התזונה של החקלאים השתפרה, אך הראשונים לאמץ את אורח החיים הזה עבדו קשה יותר במשך יותר שעות עבור תזונה דלה יותר מבחינה קלורית ומגוונת פחות מזו שממנה נהנו אבותיהם הציידים-הלקטים.
אקלים מתאים לחקלאות
אם כך, התשובה לשאלה "מדוע החלו בני האדם לעסוק בחקלאות" אינה יכולה להיות פשוט "כי הם יכלו". משהו היה צריך לדחוף אותם לשנות את אורח חייהם. במשך השנים חוקרים העלו השערות רבות ושונות לגבי מהו אותו "משהו", אך עד היום אין אחת שמקובלת על כולם.
בשנות ה-70 הציעו האנתרופולוג האמריקאי מארק כהן (Cohen) ואחרים שלפני כ-12 אלף שנה האוכלוסייה האנושית גדלה עד כדי כך שכבר אי אפשר היה להאכילה רק על ידי ציד וליקוט, ולא נשאר לה לאן להתפשט. לפי ההשערה הזו, דורות קודמים שנתקלו במצבים שבהם לא היה להם מספיק מזון פשוט נדדו למקום אחר, אך בשלב מסוים, בכל מקום שאליו יכלו בני האדם לפנות, כבר ישבה קבוצה אחרת. הדרך היחידה לשרוד הייתה לגדל מזון, שאולי אינו עשיר כמו מזונם של הציידים הלקטים בימי השפע, אך עדיף על הרעב שהיה מנת חלקם לאחר גידול האוכלוסייה.
השערות מאוחרות יותר תולות את תחילת החקלאות בשינוי האקלים. העידן שקדם למהפכה החקלאית, טוענים חלק מהחוקרים, התאפיין בתנאים שהפכו את הגידול החקלאי לבלתי אפשרי. נתונים מרחבי העולם, שהגיעו בין השאר מבחינה של בועות אוויר שנכלאו בשכבות קרח ושל אבקת פרחים מאובנת, מצביעים על אקלים הפכפך, עם מעט גשם ורמות נמוכות של פחמן דו-חמצני באטמוספרה. באקלים כזה קשה לגדל צמחים ביעילות. בנוסף, אירועים קיצוניים כמו שיטפונות, תקופות בצורת, סערות קשות ועוד, מהסוג שבתקופתנו מתרחש כפעם במאה שנה, היו אז תכופים הרבה יותר, אולי פעם בעשור. בתנאים כאלה חקלאים צפויים לאבד יבולים שלמים כל כמה שנים. השילוב הזה של תנאי אקלים ותדירות האירועים הקיצוניים הופך את אורח החיים החקלאי למועד לכישלון.
עם תחילת עידן ההוֹלוֹקֶן לפני כ-11,600 שנה, האקלים התייצב ורמות הפחמן הדו חמצני עלו בהשוואה לאלפי השנים שלפניו. שינויים אלו איפשרו את תחילת החקלאות, אך לא חייבו אותה – ואמנם, במקומות רבים ברחבי העולם העידן החקלאי החל רק אלפי שנים מאוחר יותר.
צילום: Pasquale Sorrentino, SPL
חיטה, חומוס וקיץ חם
מה קרה באזור שלנו באותו זמן, שהוביל את תושביו להיות הראשונים שעסקו בחקלאות?
ב-1991 פרסמו פרנק הול (Hole) וג'וי מקוריסטון (McCorriston) מאוניברסיטת ייל בארצות הברית ראיות לשינויים שהתרחשו לפני כ-12 אלף שנה באזור שכיום כולל את ישראל וירדן: הקיץ הפך לחם יותר ויבש מאוד, כשכל הגשמים מרוכזים בחורף. חלק גדול מהאגמים באזור בקעת הירדן יבשו או הצטמצמו, צמחים רבים התקשו להסתגל, וכשהם התמעטו פחת גם מספרם של אוכלי העשב. בני האדם נאלצו להתקבץ סביב מקורות המים שנותרו והצפיפות הגוברת רק החמירה את המחסור במזון.
אך לא הכל היה שחור: במקום הצמחים שלא היו מותאמים לעונות הקיץ השחונות, התרבו באזור דגנים וקטניות, חד-שנתיים בעלי זרעים קשים שיכולים לשרוד את התקופה החמה. במקרה, אלו גם צמחים מתאימים במיוחד לחקלאי המתחיל: קל לאסוף את זרעיהם והם גדלים מהר, כך שהתמורה לעבודה הקשה מגיעה כעבור כמה חודשים ולא לאחר שנים, בניגוד לגידול עצי פרי, למשל. חשוב לא פחות, הם מספקים מזון שאפשר לאחסן לאחר הקציר ולאכול במשך כל הקיץ היבש.
באותה תקופה, ממש לפני תחילת החקלאות, בני אדם באזור כבר החלו לשבת ביישובי קבע – זוהי התרבות הנאטיפית, שהייתה מעין שלב ביניים בין הציידים-הלקטים הנוודים ובין החקלאים. היו להם מחסנים שבהם שמרו את המזון שליקטו, וטכנולוגיה מתוחכמת יותר מאי פעם לעיבוד המזון והכנה של תבשילים. כך, עוד לפני שבוייתו הצמחים הראשונים, באתר נאטופי בירדן של ימינו כבר אפו לחם מדגני בר, ועל הכרמל גם בישלו בירה.
זו "התכנסות של אירועים היסטוריים", אמר הול לניו-יורק טיימס. "בני האדם מוכנים. יש להם טכנולוגיה שמתאימה לעיבוד צמחים. הצמחים עצמם מתרבים. והאקלים דורש מהאנשים להתמודד עם תקופות ארוכות של מחסור במזון".
צילום: Juan Aunion, SPL
גנים של חקלאים
יש חוקרים שסבורים שדווקא זמינות הצמחים הראויים לתירבות, יותר ממחסור במזון, היא שהובילה לאימוץ החקלאות. ראיות לתפישה הזו מגיעות ממחקרים גנטיים, שבשנים האחרונות שופכים אור חדש על ראשית החקלאות.
בעבר ההנחה המקובלת הייתה שהחקלאות במזרח התיכון פותחה באזור אחד – בקעת הירדן הייתה מהמועמדים המובילים – והתפשטה כאשר החקלאים ראו ברכה בעמלם, אוכלוסייתם גדלה עם הגידול בייצור המזון וחלקם נדדו, עם הטכנולוגיה החדשה, למקומות נוספים. אך לפני כארבע שנים, כשחוקרים בחנו את ה-DNA של האוכלוסיות שעסקו בחקלאות, הם גילו כי הן היו שונות לחלוטין זו מזו. החקלאים הראשונים בכל אזור היו צאצאיהם של הציידים-הלקטים שהיו שם לפניהם, ולא מהגרים מאזור שכבר פיתח את החקלאות. בנוסף, התברר שהקבוצות האלו לא התערבבו ביניהן לעתים קרובות – לכל אחת הייתה שושלת גנטית נפרדת, עשרות אלפי שנים לאחור, והן נשארו נפרדות זו מזו בזמן המעבר לחקלאות.
"זה היה ממש מפתיע לראות כמה הקבוצות האלו היו שונות זו מזו", אמר הגנטיקאי יוסיף לאזארדיס (Lazaridis) מאוניברסיטת הרוורד, אחד החוקרים החתומים על המאמר, לניו-יורק טיימס. "הממצאים קיצוניים יותר מכל מה שיכלנו לדמיין".
מה משמעות הממצאים? על כך עדיין יש ויכוח. דיוויד רייך (Reich) מהרוורד, שהוביל את המחקר, טוען כי הוא מספק ראיות שהחקלאות פותחה כמה פעמים, באופן עצמאי, על ידי אוכלוסיות שונות בסהר הפורה. "זה לא שהייתה אוכלוסייה אחת במזרח התיכון שפיתחה אורח חיים חקלאי, גדלה והתפשטה על חשבון כל האוכלוסיות האחרות", אמר. מלינדה זדר (Zeder), חוקרת במוזיאון הסמית'וניאן בארצות הברית, מסכימה איתו. היא עצמה חוקרת ביות בעלי חיים, במיוחד עזים, ומחקרי DNA על עצמות עתיקות של העזים עצמן העלו שהן בויתו כמה פעמים במקביל, מאוכלוסיות בר שונות.
זדר רואה זאת כראייה לכך שהחקלאים הראשונים לא נמצאו במצוקת מזון. אנשים רעבים ונואשים, אמרה, לא "משחקים עם משאבים" – זוהי פעילות של אנשים המרגישים נוח לקחת סיכונים. לדעתה, צמחי הבר שהגיעו לאזור עם שינוי האקלים היו המניע לפיתוח החקלאות.
לעומתם טוען הארכיאולוג עופר בר-יוסף מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הרוורד, כי סביר יותר שהחקלאות במזרח התיכון פותחה רק פעם אחת, והתפשטה מקבוצה לקבוצה. לדעתו, רוב האוכלוסיות בסהר הפורה לא עסקו ברצינות בחקלאות ולא התחייבו לאורח החיים החקלאי עד שבאו במגע עם קבוצות שכבר היו חקלאיות, ואלו העבירו אליהם את הידע על שיטות הגידול של צמחים ובעלי חיים שונים. כשמסתכלים על המפה, ובודקים מתי החקלאות נראית לראשונה בכל אחד מהאתרים הארכיאולוגים, אמר בר-יוסף לניו-יורק טיימס, הדפוס ברור: "התאריך מאוחר יותר ככל שמתרחקים מאזור הליבה", שבו החקלאות פותחה. הנתונים האלו מראים, לטענתו, שהטכנולוגיה החקלאית התפשטה מנקודת מוצא אחת, גם אם האנשים שפיתחו אותה לא עשו זאת.
צילום: Marco Ansaloni, SPL
רמזים מצפון אמריקה
המחלוקת בדבר התפשטות החקלאות במזרח התיכון עדיין נמשכת, אך היא רק חלק מהמחלוקת הגדולה יותר: מה הוביל את בני האדם להפוך לחקלאים? האם נדחפו לכך מתוך מחסור, או דווקא בשל שפע של הזדמנויות חדשות?
אליק ויצל (Weitzel) מאוניברסיטת קונטיקט בארצות הברית ניסה לענות על השאלה הזו בעזרת בחינה של החקלאות לא במזרח התיכון, אלא דווקא בצפון אמריקה. הוא בחן עצמות בעלי חיים ואבקת צמחים שנאספו בשישה אתרים ארכיאולוגיים בטנסי ובאלבמה, כדי לבדוק אם ואיך השתנה המזון הזמין לבני האדם, בתקופה לפני שאלו החלו לעסוק בחקלאות. התושבים של אזורים אלו תרבתו את החמנייה ואת הקישוא לפני כ-4,500 שנה.
הממצאים לא היו חד משמעיים, אך כן הראו ירידה מסוימת בזמינות המזון, במיוחד באזורים מסוימים, במשך אותה תקופה. ויצל מצא שבתקופה זו עצי האלון וההיקורי התרבו, בעוד שאגמים וביצות איבדו משטחם, כך שהשטח המיוער גדל על חשבון מקורות המים. בהתאמה, האנשים שחיו על חופי האגמים חוו מחסור חמור יותר במזון. אותן אוכלוסיות שניזונו בתקופות קודמות משפע של עופות מים ודגים גדולים, עברו ממש לפני אימוץ החקלאות להסתמך יותר ויותר על צדפות ורכיכות אחרות.
"אני חושב שהעובדה שיש ירידה ביעילות השגת המזון, אפילו בסוג אחד של שטח מחיה, מספיקה בשביל להראות שהרעיון של 'ביות בזמני שפע' אינו הדרך הטובה ביותר לחשוב על תחילת הביות", אמר ויצל.
מהכחדה לחקלאות
גם החקלאות במזרח התיכון, טען הביולוג האבולוציוני ניק לונגריך (Longrich) באתר The conversation, החלה אולי כשבני האדם לא הצליחו יותר לצוד מספיק בשר כדי לכלכל את עצמם.
ישנן ראיות רבות לכך שבכל אשר פנו, בני האדם צדו אוכלי עשב גדולים עד להכחדה או קרוב לכך. בעקבות היציאה של אבותינו מאפריקה לאסיה ולאירופה, התמעטו, ולאחר מכן נעלמו כליל, הממותות, האיילים האיריים, הקרנפים הצמריריים ועוד. גם באוסטרליה, בצפון אמריקה ובדרומה ואף באיים מרוחקים, הגעתם של בני האדם תמיד לוותה בהיעלמותם של חיות גדולות – אוכלי עשב וגם טורפים. לטענתו של לונגריך, בני האדם פנו לחקלאות לאחר שדילדלו את אוכלוסיות אוכלי העשב הגדולים שהיו בסביבתם, ולא יכלו עוד להסתמך על הבשר שאלו סיפקו להם.
"כנראה שהיינו ממשיכים לצוד סוסים וממותות לנצח, אבל היינו פשוט יותר מדי טובים בכך, ונראה שחיסלנו את מקור המזון שלנו", כתב לונגריך. "ייתכן שחקלאות וציוויליזציה פותחו לא משום שהיו שיפור בהשוואה לאורח החיים הקדום יותר, אלא משום שלא נותרה לנו ברירה".
קשה להפריז בחשיבותה של המהפכה החקלאית. אמנם, כפי שראינו, החקלאים הראשונים עבדו קשה במשך שעות רבות עבור תגמול קטן למדי – אך שיפור מתמיד בשיטות ובכלים הוביל בסופו של דבר ליצירת עודפי מזון, שאיפשרו לחלק מהאוכלוסייה להתמחות בתפקידים אחרים שאינם קשורים ישירות לגידולים חקלאיים, מנפחים ונגרים ועד לבנאים, לסוללי דרכים, לשליטים ולפקידים ששירתו אותם. אין זה מקרי שהתרבויות העתיקות ביותר המוכרות לנו התפתחו באזור הסהר הפורה, בקרב הקבוצות שהיו הראשונות לפתח או לאמץ את החקלאות. גם במקומות אחרים ברחבי העולם, כל תרבות שפיתחה שלטון מרכזי ובירוקרטיה לניהול השלטון הסתמכה על חקלאות. ללא החקלאות, הציוויליזציה שלנו לא הייתה רק שונה באופן קיצוני – כלל לא בטוח שהיא הייתה קיימת.
לאור כל זאת, אולי מפתיע שאנחנו עדיין לא יודעים איך, ובעיקר למה, החלנו לעסוק בחקלאות. חוקרים רבים סבורים שנדחפנו לכך בחוסר ברירה, אבל אפילו זה לא מוסכם על כולם – וגם אלו שמסכימים על כך חלוקים בשאלה מה גרם לחוסר הברירה. ייתכן שמציאת אתרים נוספים, והפקת DNA מעצמות בני אדם ובעלי חיים שחיו בהם, יוכלו בשנים הבאות לספק לנו תשובה.
מחובר על ידי – ד"ר יונת אשחר
מקור – מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
