במרכז הארץ, ליד רחובות, שוכנת שמורת טבע זעירה, אך שוקקת חיים. אם אי אפשר לצאת מהבית, אנו מביאים אותה אליכם. בואו לתערוכה המקוונת "הסוואנה הקטנה": סיור וירטואלי בעולם הפראי המתקיים בקרבתנו.
שמורת הטבע "שיטה מלבינה ישרש" שוכנת על צלע גבעה בלב השטחים החקלאיים ברחובות. הסיבה לשימורה היא חורשת עצי השיטה המלבינה שבתחומה. העצים האלה הגיעו לישראל מהסוואנות של אפריקה לפני שנים רבות, כשהאקלים כאן היה חם יותר וכמעט טרופי. היום נותרו חורשות שיטים שרידיות כאלה במקומות ספורים בישראל, כמחציתן בין תל אביב לאשקלון.
הערך אינו בשיטים לבדן. שמירה על העצים מאפשרת להגן על כל מה שמתקיים עליהם וביניהם: החיות, הצמחים, הפטריות ויצורים אחרים, במה שמסתכם לעיתים באלפי מינים. כך הופכות החורשות הקטנות האלה לייצוגים נדירים אחרונים של עולם הטבע העשיר שהיה בעבר במישור החוף.
באביב 2018 נערך בשמורה אירוע ביו-בליץ (Bio-blitz). באירוע כזה מתכנסים המשתתפים – חובבים ומומחים כאחד – ומתעדים כמה שיותר ממגוון מיני היצורים החיים באתר. בביו-בליץ השתתפו לא מעט צלמים, שלא הסתפקו בתיעוד מצאי המינים, אלא צילמו צילומים אמנותיים. כך נולד רעיון התערוכה.
תערוכת התמונות נפתחה בדצמבר 2019, ותוכננה לעבור במשך השנה בין כמה אתרים ברחובות. בתערוכה אנחנו מציגים את שמורת השיטה המלבינה מבעד לעיניהם של שמונה צלמים, בדגש על היצורים הכוללים חלק ניכר ממגוון המינים בעולמנו: פרוקי הרגליים. את הגלריה המלאה של התמונות אפשר לראות כאן, עם הסברים מפורטים על כל תמונה.
ברוכים הבאים לעולם של צורות מפליאות וצבעים פראיים, של שפע וסכנה, חיים ומוות. עולם זר ועשיר, המתקיים כה קרוב למפתן ביתנו.
גבעת השיטה
חורשת עצי הקוץ האפרוריים בולטת בפראותה בין שדות התבואה והמטעים בפאתי העיר. עברו שנים רבות מאז אנטילופות ליחכו את הצמרות הללו, כשהעולם היה אחר.
מאז הכול מסביב השתנה, אבל השיטים נשארו. כיום רק כבשים ועיזים רועות כאן. הן מובלות לכאן עם אור הבוקר, בזמן לראות את השועל חוזר למאורתו ועוף דורס מזדמן ממריא מצמרת עץ ועף לשגרת יומו. הן מלחכות בנחת – שומרות שהעשב יישאר נמוך, מתחזקות את השבילים ומדשנות את הקרקע. כאן אין להן ממה לחשוש. אחרי הכול, האריות והזאבים נעלמו מכאן כבר מזמן. כתמיד מתלוות לכבשים אנפיות הבקר, ממש כפי שהן מלוות את התאו באפריקה ורוכבות על גב קרנפים בהודו.
האנפיות היו יכולות לספר לכם מהו האוצר האמיתי של הגבעה, שכן זהו מזונן: חרקים, עכבישים, לטאות וכל בעל חיים אחר שיצליחו לצוד במקורן. גם בין אלה הקטנים יש "כבשים" ו"אנפיות" משלהם, בעוד ה"אריות" וה"זאבים" שלהם עוד משחרים לטרף כמימים ימימה. והעשב כמוהו כסוואנה רחבת ידיים בשבילם.
(בגלריה המלאה: תמונות 1-3)
מגוון מינים
כשמסתכלים מקרוב, כשבוחנים את החורשה בתשומת לב, מגלים עוד ועוד יצורים: צמחים, פטריות, ובמיוחד בעלי חיים! ככל שמחפשים, מוצאים עוד ועוד. חלקם נראים לנו מוכרים. נראה אותם ונפטיר "זאת חיפושית", או "זה עכביש" – בגבעה לבדה נוכל למצוא מאות מיני עכבישים וחיפושיות. יצורים אחרים נתקשה יותר לזהות, או שבמבט מקרוב יהיו שונים מכפי שחשבנו: הטחבית, המתרוצצת על 14 רגליים, אינה חרק, אלא סרטן יבשה; האדלית, בעלת הצבעים המתכתיים, היא עש ולא פרפר; הזוט-עקרב אינו עקרב זעיר וחסר-עוקץ, אלא שייך לסדרה נפרדת הקרובה לעכבישים. כל מין חדש שנפגוש יחשוף בפנינו עוד נדבך מהדרמה הנפרשת בין עצי השיטה.
(בגלריה המלאה: תמונות 5-8, 9-12)
חיים מהשמש
אם יש משהו שלא חסר בגבעת השיטה, הרי זה אור שמש. הצמחים מנצלים אותו כמקור אנרגיה, כדי לייצר סוכר ממים ואוויר, בתהליך המפליא הנקרא הטמעה (פוטוסינתזה). אותו תהליך מספק, ישירות או בעקיפין, את המזון לכל דייריה של גבעת השיטה.
אך חייהם של הצמחים בסוואנה אינם פשוטים. עונת הגשמים קצרה והקרקע החולית נוטה להתייבש במהירות. על כן רוב מיני הצמחים בגבעה מגבילים את פעילותם לעונה הגשומה. חד-שנתיים, כמו החרצית העטורה, מספיקים לנבוט, להגיע לגודל מרשים, לפרוח ולפזר אלפי זרעים, והכול תוך שישה חודשים. חלופה אפשרית לאורח החיים המהיר הזה היא לשקוע בקיץ בתרדמה. כך עושים צבעוני ההרים והמצילות המצויצות: הם מתחדשים כל שנה מבצל החבוי בקרקע.
המצע החולי מזמין אליו בין השאר מיני צמחים מדבריים, כגון לשון השור המגובבת. עליה מכוסים זיפים שקופים, המגינים עליה מהחול, מקרינת השמש, ולא פחות חשוב – מלסתותיהם הרעבות של אוכלי העשב.
(בגלריה המלאה: תמונות 13-16, תמונה 17)
טורפי הצמחים
מינים רבים של בעלי חיים מנצלים את עולם הצומח למחייתם. היצורים האלה, גדולים כקטנים, מגבילים את גדילת העשב ומאפשרים למגוון גדול של צמחים להתקיים זה בצד זה. אין זה האוכל המזין ביותר, אך הוא קיים בשפע ואוכלי העשב חופשיים לאכול יומם ולילה עד שישבעו. כך יכולה אנרגיית השמש שנרתמה בתהליך הפוטוסינתזה להמשיך ולהתפשט במארג המזון. במילים אחרות: כמו בכל סוואנה שמכבדת את עצמה, אוכלי העשב נמצאים בסכנת טריפה מתמדת.
כדי להתחמק מטורפים, יש אוכלי צמחים שמסתווים, בירוק על רקע הצומח, או בחום על רקע הקרקע – כל אחד לפי בית גידולו העיקרי. גלדני אלמוות הכסף, למשל, מחקה היטב את הצורה והצבע של צמח אלמוות הכסף, מזונו היחיד. גם מצגי הרתעה נפוצים בין שוכני הגבעה: הזחל הססגוני של תנשמית הבוצין מפרסם למרחקים את היותו רעיל למאכל, ואילו זחל המודד הקיפודי זוקר שתי שורות של קוצי דמה, שאינם אלא מצג שווא. ההגנות הללו עובדות לרוב, אבל לא תמיד. אחרי הכול גם הטורפים צריכים לאכול לפעמים.
(בגלריה המלאה: תמונות 18-20, תמונות 21-23)
ציידים בעשב
מה מונע מאוכלי העשב לחסל את כל הצומח בגבעת השיטה? בשביל זה יש טורפים: בעלי חיים המתקיימים מאכילת בעלי חיים אחרים. חלקם תרים אחרי טרף מסוים מאוד. כזאת היא קברנית החלזונות – חיפושית שטורפת שבלולים בשנתם. אך רוב הטורפים פחות בררנים ויסכימו לכל דבר אכיל בגודל המתאים. לפעמים יהיה זה אפילו פרט מהמין שלהם, כמו שקורה לעיתים אצל עכבישים.
יש בין הציידים מינים שנוקטים בטקטיקת מארב וזינוק. אלה הם ה"נמרים" של הסוואנה הקטנה. כך נוהגים עכבישים דוגמת הקופצנים וחרקים כמו גמל שלמה חד העין. חלקם מקצרים את החיפושים על ידי כך שהם ממתינים במקורות המזון של טרפם. זוהי האסטרטגיה של סרטביש הפרחים, עכביש הדר בתפרחות ומסוגל לשנות את צבעו לצבע סביבתו. ציידים אחרים מסתמכים על מלכודות. עכבישת הכדורית האדומה היא ציידת כזאת. רשת המשי הדביקה שלה עושה בשבילה את מלאכת הלכידה. הכדורית ושאר הטורפים מוודאים ששום משאב לא ינוצל יותר מדי ושמגוון המינים ימשיך להתקיים גם בשנה הבאה.
(בגלריה המלאה: תמונה 24, תמונות 25-29, תמונות 30-31)
תלות הדדית
מאבק תמידי הוא אומנם החוק בעולם הטבע, אך כשנגיע לגבעת השיטה, נמצא בה גם לא מעט שיתוף פעולה. כששיתוף כזה מתקיים בין מינים שונים, הוא נקרא הדדיות. ובשום מקום אין ההדדיות בולטת כמו ביחסים בין צמחים למאביקים – כל אותם בעלי חיים שניזונים מפרחים ובאותה הזדמנות מעבירים אבקה מצמח לצמח.
גם כאן החרקים שולטים הן מבחינת מספרים והן במגוון. חיפושיות, זבובים, עשים, פרפרים וחרקים רבים אחרים באים ליהנות משפע המזון שהצמחים מציעים. חלקם מצוידים בכלים מיוחדים כדי להגיע לצוף בעומק הפרח. לכך נועד החדק הארוך של זבובים כמו הבומביל או הפיזוז, או של פרפרים כמו נחושתן החומעה.
אבל לא כל החרקים מתוחכמים. חיפושיות דוגמת זבליות הפרחים פשוט לועסות את הפרח כולו, כולל עלי הכותרת, האבקנים וכל השאר. תפרחות מסוימות, כמו זו של הגדילן, מסוגלות לא רק לשרוד את הטיפול הגס הזה, אלא גם ליהנות משירותי ההפריה שהזבליות מעניקות להם ולייצר, בשעה טובה, זרעים לשנה הבאה.
(בגלריה המלאה: תמונה 32, תמונות 33-36, תמונות 37-40)
בחזרה ליסודות
במהלך חגיגת החיים המתמשכת בגבעת השיטה נוצרת לא מעט פסולת. עלים וגזעים יבשים, גוויות, גללים, נשלים ועוד כהנה וכהנה. מי שמונעים מהטבע להפוך למזבלה אחת גדולה הם המפָרקים – יצורים שניזונים מחומר אורגני מת ודואגים שחומרי המזון שבו יחזרו לקרקע ויזינו דורות חדשים של צמחים.
חלק מהמפרקים, דוגמת שחרורית הבלפס, הופכים את הפירוק למפעל חיים – הם אוכלי שאריות מיום בקיעתם ועד מותם. אחרים, כמו הנמלים הנווטות, מגוונים את תזונתם בטרף טרי; ומבחינת מינים מסוימים, כגון זבוב האורטלית או החיפושיות העוריות, הפירוק הוא רק שלב בחיים. זחליהם ניזונים מצואה ומפגרים (בהתאמה), אך בבגרותם הופכים החרקים הללו למאביקים, אוכלי אבקה ושותי צוף.
בסיום עבודתם לא נותר דבר זולת רקבובית ועצמות מולבנות, המעידות על המאמצים הניכרים שעולם החי משקיע בניקיון ובתברואה של השטחים הפתוחים.
(בגלריה המלאה: תמונות 41-44, תמונות 45-46)
זמן ליצירה
כמעט כל היצורים שנפגוש בשמורה אינם מאריכי חיים. רוב החרקים והצמחים משלימים את מחזור חייהם בתוך שנה לכל היותר. אם הם רוצים להותיר זכר לקיומם, עליהם למהר להתרבות. בכל רחבי גבעת השיטה, ובמיוחד בעונת האביב, שבה פעילות בעלי החיים נמצאת בשיאה, נראה זוגות רבים של פרוקי רגליים מזדווגים. התהליך יסתיים לרוב בהטלת ביצים במקום מבטחים – למשל באדמה או על ענף. אחרי ההטלה ההורים ימותו בלי שיפגשו לעולם את צאצאיהם.
רק בני מזל מעטים זוכים לדאוג לצאצאיהם בתחילת חייהם. כך עושה הזאבונית, המרכיבה את עשרות ילדיה על גבה עד שהם מוכנים לחיים עצמאיים. עד מהרה יידרשו הצאצאים לדאוג לעצמם. מי שישרוד את השמש הקופחת, את הטורפים האורבים בכל מקום ואת האתגר להשיג מזון, יזכה להתבגר, ובאביב הבא יזדווג ויותיר צאצאים בעצמו – וכך ימשיך את הקרנבל האינסופי, הססגוני והמסוכן של החיים בסוואנה הקטנה.
(בגלריה המלאה: תמונות 47-48, תמונות 49-50)
לא הכול ורוד
הצגנו לכם שבריר קטן מתוך יום אביבי אחד בשמורת השיטה המלבינה. זהו חלק קטן מהדרמה הגדולה של הסוואנה הקטנה, כפי שהונצח במצלמותינו. לצערנו, העולם המופלא הזה נמצא בסכנה. השמורה "מוצעת" בלבד, ותזכה למעט מאוד הגנה כל עוד לא תוכרז רשמית כשמורה.
בינתיים בני האדם משתמשים בשמורה כמזבלה פיראטית של פגרים, תוצרת חקלאית עודפת ואשפה כללית. בכל סיור אנחנו מוצאים ערימות פסולת חדשות, הקוברות תחתיהן את הצמחים הנדירים, מזהמות את הסביבה ומכערות את הנוף. הצתה של ערימות הפסולת גורמת לעיתים לשריפות בשמורה. נסיעת טרקטורונים ואופנועי שטח שוחקת את הקרקע ויוצרת קוליסים עמוקים – סימני גלגלים שמקשים את האדמה והורסים את סביבת המחיה בה. כל עבירה כזאת פוגעת במגוון המינים ובערכה הייחודי של שמורת הטבע. אם זה ימשיך כך, יגיע היום שבו גבעת השיטה לא תהיה עוד.
איך תוכלו לעזור? כשנוכל שוב לצאת, טיילו בגבעה, הביאו חברים ובני משפחה, ספרו לאחרים. פרסמו תמונות, כתבו כתבות – העלו את גבעת השיטה על סדר היום. הראו למקבלי ההחלטות שאסור להפקיר את הסוואנה הקטנה. מי ייתן וגם הדורות הבאים יוכלו ליהנות משפע הצורה והצבע, השלווה והדרמה, החי והצומח, הנמצאים ממש מעבר למפתן ביתנו.
מחבר מאמר זה – איגור ארמיאץ' שטיינפרס
מאמר זה לקוח מאתר האינטרנט של מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
