פארק היורה אינו קיים באמת, אבל בלב סיביר פועל כבר שלושים שנה מיזם ששואף לחדש את עולם הטבע של תקופת הפלייסטוקן – ומעורר שאלות אקולוגיות כבדות משקל.
1993 הייתה השנה שבה זכינו לראות דינוזאורים כמעט בשר ודם. על אי ירוק אי שם, מדענים מומחים בהנדסה גנטית הצליחו לאסוף דגימות DNA כדי להשיבם לחיים ושיכנו אותם בשמורה שנועדה להיות הפארק המפורסם בעולם. אבל עד מהרה התברר שאיננו יכולים לשלוט ביצורי הפרא הקדומים וגורלה של התוכנית השאפתנית נחרץ. פרט לקומץ בישי מזל, שנתקלו שלא בטובתם בטירנוזאורוס רקס, רובנו לא זכינו לראות אותם מקרוב.
כל זה קרה רק על מסכי הקולנוע, בסרט "פארק היורה" של סטיבן שפילברג, שנוצר בהשראת ספרו של סופר המדע הבדיוני מייקל קרייטון (1990). הסרט היה מדע בדיוני כמובן, אבל לפנטזיה שהציג הייתה אחיזה במציאות. המדע אז הראה סימנים של התקדמות בכיוון שעליו הוא הצביע, וזמן לא רב לאחר מכן כבר שובטה הכבשה דולי ופוצח הגנום האנושי.
אלה גם היו השנים שבהן החל להתעורר תחום השיקום האקולוגי, שמטרתו שיקום סביבות מחייה והשבתן למצב שקדם לתחילת הפעילות האנושית בהן. היה נדמה שזאת רק שאלה של זמן עד שמישהו ינסה לשחזר בעולם האמיתי את מה שראינו על מסך הקולנוע. אבל האמת היא שמישהו כבר עשה את זה, ואפילו קודם, כבר ב-1989. למישהו הזה קוראים סרגיי זימוב, ולפארק שלו יש שם דומה מאוד: פארק הפלייסטוקן.
חזרה אל העבר
בפארק הזה אין דינוזאורים. זה, מה לעשות, עדיין בלתי אפשרי. גם החזון של זימוב היה שונה. בניגוד לתקופת הדינוזאורים, תקופת הפלייסטוקן (Pleistocene) הסתיימה ממש אתמול במונחים גיאולוגיים ואבולוציוניים. היא התחילה לפני כ-2.5 מיליון שנה, ונגמרה לפני כמעט 12 אלף שנה בלבד, עד תחילת התקופה הנוכחית – ההולוקן.
בתקופה הזו חיו עלי אדמות אחדים מהיצורים הגדולים, המלהיבים ומציתי הדמיון שחיו אי פעם – ממותות, מסטודונים, הנמר השן-חרבי, קרנפים צמריריים, עצלני ענק, הדוב קצר הפנים, עוף המואה ועוד כהנה וכהנה. זימוב, אקולוג רוסי ואיש חזון נועז, שאף לשחזר את הנוף הפלייסטוקני בסיביר. לשם כך הוא הצליח לשכנע את ממשלת מחוז סקה ברוסיה להקצות לו שטח עצום – כ-160 אלף קמ"ר – להגשים בו את חלומו.
לשטח הזה הוא החל להביא שלל בעלי חיים שחיו בו גם בתקופת הפלייסטוקן – סוסים, מוּסים, צבאים ואפילו עדר ביזונים מקנדה. הרעיון היה פשוט: סיביר של ימינו נראית אחרת מכפי שנראתה בתקופת הפלייסטוקן. יש בה יותר עצים, ויותר טחב מכסה את הקרקע, בעוד שלפני אלפי שנים היא כנראה דמתה יותר לסוואנה אפריקנית, והתאפיינה במרבצי עשב רחבים.
לאור זאת מדענים רבים סבורים שבעלי החיים שחיו בסיביר בעבר אך נכחדו מאז באזור הזה לא יוכלו לחיות שם. "להיפך", אומר לנו זימוב – בשל היעלמם של בעלי החיים האבודים הללו, נעלם גם הנוף ההוא. אם נחזיר אותם, הם יחזירו את הסביבה למצבה הקודם.
במחשבה הזאת יש לא מעט היגיון. אחרי הכול, מערכת היחסים הנוצרת בין מינים שונים ובינם לבין הסביבה שבה הם חיים היא מורכבת לאין שיעור. אוכלי עשב, לדוגמה, דווקא מעודדים לפעמים צמיחת עשבייה טרייה. לפי הצעתו של זימוב, אם נשיב לסיביר מגוון מינים, ניצור אוכלוסיות גדולות וחזקות, ונתאזר בסבלנות רבה, המינים הללו ישקמו דינמיקות שפעלו בסביבה הסיבירית עד היעלמם, ואט-אט יסייעו לה לשוב לימי תפארתה. זה אולי לא יהיה בדיוק כמו פעם, אבל קרוב מספיק.
האם זימוב צודק? מדובר בניסוי ארוך טווח, וגם זימוב עצמו – ובנו ניקיטה שתפס בינתיים את מקומו בניהול הפארק – יודעים כי חסרים להם עדיין מינים גדולים באמת, כמו הממותה הצמרירית, להשלמת התמונה. לכן התשובה לשאלה רחוקה מלהיות ברורה. בדבר חשוב אחד הם כבר הצליחו – פארק הפלייסטוקן עדיין קיים, ואוכלוסיות בעלי החיים בו גדלות בהתמדה. וגם אם קשה להגיע לשם, קל להתרשם מהנעשה במקום באמצעות המחשב.
מסיביר לצפון אמריקה
זימוב ובנו הצליחו גם בדבר נוסף – בהפצת הרעיון שלהם. בשני מאמרים שפרסמו ב-2005 וב-2006 הציעו מדעני שימור בראשות ג'וש דונלן (Donlan) לשחזר את היוזמה הסיבירית גם ביבשת המערבית.
תחת הכותרת "שיקום הבר הפלייסטוקני" (Pleistocene rewilding) טענו חברי הקבוצה כי במקום להמשיך לנהל את תופעת ההכחדה, כלומר, לנסות למנוע הכחדה של מינים ספציפיים, צריך להתמקד בשיקום של סביבות מחייה שלמות. כדי לעשות זאת, הם הציעו ליישב בצפון אמריקה מינים מיבשות אחרות, בעיקר אפריקה ואסיה, שהם קרובי משפחה, או לפחות דודנים רחוקים, של יונקים שנכחדו בצפון אמריקה מאז הפלייסטוקן.
במאמרם הם תיארו לקוראיהם אמריקה שבה גמלים שהובאו ממדבריות אסיה הופכים בני בית במדבריות המקומיים; שסוסים שועטים בהמוניהם במרחביה ומצטרפים לעדרים הקיימים שנחשבים כיום מין פולש; שפילים אסייתיים ואפריקאים חיים בה כפי שחיו בה ממותות ומסטודונים בעבר; שאריות תופסים בה את הנישה שפינו הנמרים השן-חרביים; וברדלסים חוזרים לרדוף אחרי האנטילוקפרה האמריקאית, שפיתחה כנראה את מהירותה המסחררת במהלך "מירוץ אבולוציוני" עם טורפה הטבעי הנכחד, הברדלס האמריקאי.
הרעיון לא היה להביא את המינים האלו רק בשל האטרקציה שיספקו למבקרים, אם כי גם זה היה שיקול. היעד היה שהמינים הללו ימלאו נישות אקולוגיות שנותרו חסרות מאז היעלמות המינים המקוריים, וכך להשיב תפקודים אקולוגיים אבודים לסביבות המחיה בצפון אמריקה, כגון המישורים הגדולים.
לצד זה, טענו, המהלך יסייע להגן על המינים המועברים, שרבים מהם נמצאים גם הם בסכנת הכחדה, ויפיח רוח של אופטימיות ותקווה במפרשי תחום השיקום. הם גם הזכירו הצעות דומות שהועלו לגבי מקומות אחרים, כגון אזורים בדרום אמריקה והאי מדגסקר, והעלו על נס דוגמאות שהראו שהצעתם אפשרית. הם הזכירו כמובן את הפארק הסיבירי, אך גם את המיזם המצליח לשיקומה של אוכלוסיית הבזים הנודדים בצפון אמריקה, שבמהלכו הביאו בזים מכמה אוכלוסיות ויבשות לצורכי רבייה.
כצפוי, ההצעה נתקלה בביקורת רבה. היו שטענו שאין בסיס מדעי לטענות היוזמים. אחרים הזהירו מפני פגיעה במינים שיועברו ליבשת, כמו גם במינים המקומיים החיים כעת בצפון אמריקה. עוד נאמר כי המיזם יגזול משאבים חשובים מפרויקטים קיימים של שימור, יפגע במיזמים להגנה על בעלי חיים באסיה ובאפריקה המתבססים על הכנסות מתיירות, ואף יעודד סחר במינים שנמצאים בסכנת הכחדה.
לבסוף, הועלו גם שאלות על תגובת התושבים האנושיים של האזור לצעד המוצע. מדוע חושבים דונלן ועמיתיו, שאלו, שאנשים יסכימו שישחררו להם חיות בר ליד בתיהם? כבר עתה מתקשים אנשי שימור להתמודד עם מקרים שבהם פומות ילידות צפון אמריקה תוקפות בני אדם או חיות משק. מה יוכלו להגיד לאדם שהותקף בידי לביאה, או לחקלאי שעדרי פילי בר רמסו את שדותיו?
כיום, 15 שנה אחרי פרסום ההצעה, לא השתנה הרבה. פילים, גמלים, אריות ויצורים אחרים אכן חיים פה ושם בצפון אמריקה – אך רק בגני חיות ומתקני מחקר. הטבע האמריקאי עצמו נותר כל כולו בתקופת ההולוקן. הפלייסטוקן מנסה לחזור בסיביר, ואם יצליח אולי הרעיון יעלה מחדש גם בצפון אמריקה. כרגע הוא נותר בעיקר על הנייר.
פארק ההולוקן?
ההצעה ליצור שטחי ספארי אדירים, שישמשו לא רק כשמורות טבע, אלא גם כשמורות זמן שבהן יוצגו "הימים ההם" בזמן הזה, מעלה שאלה מטרידה: האם אין זה מה שקורה לטבע הסובב אותנו כבר כעת? אומנם בני האדם מתרכזים יותר ויותר בערים, אך לפי שעה לא נראה שהטבע מרוויח מכך. במקומות שבהם חיו בעבר אוכלוסיות עצומות של חיות בר, צאצאיהן המעטים מנסים כעת להתאושש, בחסות הרשויות המכריזות על שמורות טבע ומגבילות את הציד, ועסקי התיירות שמממנים את מאמצי השימור.
מינים שבעבר היו נפוצים בארצות רבות ועל פני יבשות שונות מאבדים עוד ועוד סביבות מחייה, ומרוכזים בשטחים קטנים והולכים. הטבע של הפלייסטוקן כבר מזמן אינו כאן, אבל גם זה של ההולוקן לא משגשג.
בביקורתם על הצעת הקבוצה של דונלן כתבו אנשי שימור אחרים שמוטב להתמקד קודם בבעלי חיים מקומיים הנמצאים בסכנת הכחדה בצפון אמריקה, כמו דוב הגריזלי והזאב, לפני שמעבירים ליבשת מינים נוספים. הביקורת הזאת מקפלת בחובה חשש אמיתי – האם הטבע סביבנו הופך לצל חיוור של עברו ותו לא – מצומצם בשטחו, דל במינים ומדולל אוכלוסיות? אז נכון שהרעיון ליצור ספארי שידמה את הפלייסטוקן נשמע מלהיב, אבל לפני כן נראה שעלינו להבטיח שאיננו עושים אותו דבר גם לטבע של התקופה שלנו.
הכותב הוא סטודנט לתואר שלישי בתוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.
מחבר כתבה זו – איתמר אבנרי
מקור כתבה זו – אתר האינטרנט של מכון דוידסון, davidson.weizmann.ac.il
