איך מגינים על מין שנמצא בסכנת הכחדה, כשבני האדם אוהבים ומטפחים דווקא את אויבו הגדול ביותר?
בקיצור
- מדי שנה הורגים חתולים פרא כמות עצומה של חיות בר בכל רחבי העולם. אך השיטות לפתרון הבעיה שנויות במחלוקת בדרך כלל, ויעילותן לא נחקרה מספיק.
- מחקר מתמשך שנערך באזור קי לרגו בפלורידה שופך אור על טיב היחסים בין מושבת חתולי פרא, הזוכים לדאגה ולטיפול, לבין מין החולדה הסוחרת, שנמצא בסכנת הכחדה.
- אם נבין יותר לעומק את ההשפעות של חתולים חופשיים על חיות בר בסכנה, נוכל לסייע לאנשי השימור ולאוהבי ותומכי החתולים לחפש יחד פתרונות.
רלף דיגיינר (DeGayner) ידע שהוא חוזה במלאכתו של רוצח סדרתי. כל הקורבנות הופתעו מהמארב, גופם הושחת ורבים מהם מצאו את עצמם עם גרונות משוספים. מדי בוקר, במשך כמה שבועות, מצא דיגיינר הגבוה והצנום, בשנות ה-80 לחייו, את גופותיהם קבורות מתחת לפסולת של עלים לאורך הכביש המחוזי מספר 905, החוצה את השמורה הלאומית לחיות בר "קרוקודייל לייק" באי קי לרגו (Key Largo) בפלורידה. ככל שהתרבו החולדות הסוחרות (Woodrats) שפוכות המעיים שראה, כך הלכה אכזבתו והפכה לזעם.
"אלה החתולים", הוא אומר, ועיניו הכחולות בורקות בשמש הפלורידאית. "ככה בדיוק הם הורגים. לא היה לי ספק בזה". כששב לאתר הטבח, שמונה שנים מאוחר יותר, חמתו של דיגיינר עדיין בערה. הוא שלח מבט יוקד צפונה לעבר מועדון "אושן ריף" הסמוך, קהילה סגורה שהפכה לא רק לביתם של מיליונרים, אלא גם של מאות חתולי פרא.
משלב זה והלאה הפכה מצוקתן של החולדות הסוחרות בקי לרגו, מין הנתון בסכנת הכחדה, למסע הצלב האישי של דיגיינר. כתחביב לימים שאינם מתאימים לדיִיג, מוכר הג'קוזי בגמלאות החל להתנדב בשמורת הטבע שנפתחה בסוף שנות ה-90. חיש מהר הוא נפל בשביים של המכרסמים בצבע הקינמון, שבנו קינים גדולים ומטופחים בתשומת לב קפדנית שנגעה לליבו.
החולדות הסוחרות חיו זמן רב בדוחק בשטח המוגבל החוסה תחת חופות העלים השופעות ביערות הסובטרופיים של קי לרגו, שם הן חיות בשכנות לתנינים, נחשים ועופות דורסים. האוכלוסייה החזיקה מעמד בשעה שחלק ניכר ממרחב המחיה שלה הוחרב כדי לפנות מקום למטעי אננס, האנגרים לטילים, בארות נפט ובתי פאר. אבל החתולים יצרו איום מסוג שונה. למשל, לא כולם הסכימו שהם איום מלכתחילה.
לפני 15 שנה, בניסיון של הרגע האחרון למנוע את הכחדתה של החולדה הסוחרת, שילבו אנשי שימור מהשמורה כוחות עם אולפני דיסני (לאור נוכחותם בפלורידה והעובדה שהקמע שלהם הוא מכרסם) כדי לפתוח תוכנית רבייה ב"אנימל קינגדום" (ממלכת בעלי החיים) באורלנדו. במשך כמה שנים ביולוגים של חיות בר הצליחו להרבות את החולדות הסוחרות בשבי. אבל המבחן האמיתי עבורן יהיה לשרוד בשובן לקי לרגו.
דיגיינר היה בטוח שהחולדות יצליחו אם רק ירחיק מהשמורה את חתולי הפרא. הוא לא היה היחיד. אנשי שימור מקומיים ביקשו שוב ושוב ממועדון אושן ריף, שהאכיל חתולים וטיפל בהם באמצעות תוכנית שנקראת ORCAT, למצוא דרך למנוע מהם לשוטט בחוץ. אך ORCAT סירבו: החתולים נהיו השעיר לעזאזל בשורה ארוכה של בעיות, וחוץ מזה אין שום אפשרות להגביל את תנועתם רק בתוך 10,000 הדונמים של המתחם.
במשך כמה שבועות בשנים 2010 ו-2011 שחררו ביולוגים 27 חולדות מסומנות לשמורה. תוך שבועות ספורים חתולים הרגו את כולן. "הם הוציאו מיליוני דולרים כדי להראות שחתולים אוכלים חולדות", אומר דיגיינר. תוכנית הרבייה חוסלה. והעוינות בין אוהבי החתולים לאנשי השימור גברה.
צילום: מייקל קוב, אוניברסיטת צפון קרוליינה סטייט ו-USFWS
פתרון חלופי
בני אדם לא השקיעו בביות חתולים כמו שעשו עם הכלבים. כתוצאה מכך, ההבדלים הגנטיים בין חתולי הבית וחתולי הבר קטנים בהרבה מההבדלים בין כלבים וזאבים. אך חתולים חיים לצד בני האדם כבר למעלה מעשרת אלפים שנה. תבואה שאכסנו איכרים בעבר הרחוק משכה אליה מכרסמים, ומכרסמים פיתו חתולים, שנשארו לאחר מכן כדי לזכות בשאריות האוכל שלנו (ואולי גם גירוד או שניים מאחורי האוזניים). לכל מקום שבני אדם הלכו אליו, חתולים הצטרפו אליהם – והתרבו.
חתולה יכולה להתחיל להתרבות עוד לפני גיל שנה ולהמליט עד שלושה שגרים של חמישה גורים ואפילו יותר מזה בכל שנה בהמשך חייה. אין אם כן פלא שכבר עשורים רבים מתלוננים על פיצוץ אוכלוסין של חתולים.
בעשר השנים האחרונות המדע הבהיר היטב שחתולים מבויתים הפכו לחלום הבלהות של אנשי השימור בכל רחבי העולם. מאחר שצפיפות האוכלוסין של חתולים גבוהה פי 10 עד 100 לעומת טורפים אחרים בגודל דומה, השפעתם הרבה יותר משמעותית מטורפים טבעיים כמו עופות דורסים, דביבונים ונחשים. הם נחשבים שחקן מרכזי בהכחדה של 14 אחוז ממיני הציפורים, היונקים והזוחלים באיים.
ב-2013 העריכו ביולוג השימור פיטר פ' מארה (Marra) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון ועמיתיו במרכז לציפורים נודדות של הסמית'סוניאן ושירות הטבע והדיִיג של ארצות הברית, שחתולי פרא וחתולי בית שמשוטטים בחוץ הורגים כ-2.4 מיליארד ציפורים בכל שנה – נוסף על האומדן שלפיו 12.3 מיליארד מכרסמים ויונקים אחרים נקטלים גם הם בידי חתולים. יותר ויותר חתולים חופשיים תועדו כשהם הורגים חיות בר הנמצאות בסכנת הכחדה וכך פרצו בכל רחבי העולם עימותים כמו בקי לרגו. עם זאת, הרבה פחות ברור איך לפתור את הבעיה.
כשאמרו בעבר "פיקוח על חתולים" התכוונו לאיסוף תקופתי של חתולים משוטטים והריגתם, לא פעם בתגובה למצבים שבהם הם יצאו משליטה. אך עקב הפוריות הראויה לציון שלהם, אוכלוסיית החתולים השתקמה במהירות רבה. בעשורים האחרונים ניסו הרשויות שלל אסטרטגיות מחושבות יותר, כולל נקניקיות מורעלות, צלפים, נגיפים קטלניים וג'ל רעיל שרוסס על פרוות החתולים. רק מעטות מהשיטות הללו הופעלו לאורך זמן. כמעט כולן נכשלו, עובדה שעודדה את נאמני זכויות בעלי חיים לטעון בתוקף שהרג סתמי של חתולים אינו רק צעד אכזרי, אלא גם לא יעיל: כיום יש בארצות הברית לבדה בין 70 מיליון ל-100 מיליון חתולי פרא או חתולים חסרי בעלים.
במקום זאת, תומכי חתולים ממליצים ללכוד חתולים בצורה אנושית, לסרס אותם ולהחזירם למקומות מושבם, או לקבוצות החברתיות שלהם בטבע – בתהליך שנקרא לכידה-סירוס-החזרה, או לס"ה
(TNR: ראשי תיבות של Trap, Neuter, Return). אם מונעים מחתולים חופשיים להתרבות, אוכלוסיות של חתולי פרא יצטמצמו במשך הזמן באופן טבעי כשחתולים מבוגרים ימותו.
באמצע שנות ה-80 הובילה ג'ולי לוי, שהייתה אז סטודנטית לווטרינריה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, את אחד ממיזמי הלס"ה הראשונים במדינה. תוך שנים ספורות כמעט כל חתולי הרחוב בקמפוס נתפסו וסורסו, ועד תום לימודיה של לוי כבר כמעט שלא נותרו חתולים סביב בית הספר לווטרינריה. "אנשים התרגשו נורא מכך שיש פתרון חלופי", היא נזכרת.
ב-1993 שמע לראשונה אלן ליטמן (Litman), ממציא פורה ודייר במועדון אושן ריף, על מיזם לס"ה של לוי בקליפורניה. בתקופה ההיא שוטטו אלפי חתולי פרא ברחבי המתחם, ששטחו עומד על קרוב לשליש משטח קי לרגו כולו. הפשיטות המזדמנות לצורך הרדמת חתולים, שקוממו עליהם רבים מתושבי המקום, לא פעלו. צואת חתולים הייתה פזורה מכל עבר ודיירים התלוננו בלי הרף על המולת קרבות החתולים ועל צחנת סימוני הטריטוריה שלהם. ליטמן ניסה לשכנע את אושן ריף לנסות לס"ה, והמועדון נעתר לו וסיפק תקציב ארוך טווח להשקת ORCAT במימון אגודת הדיירים ותרומות פרטיות. ליטמן מינה למנהלת התוכנית את סוזן הרשי (Hershey), טכנאית בבית חולים וטרינרי מקומי. בבואה לשם ב-1995, הרשי פתחה פחית אוכל ברחוב ונתקלה "בקרוב ל-70 או 80 חתולים", היא נזכרת. "זו הייתה בעיה עצומה".
הרשי בילתה את רוב שעות היום בטעינת מלכודות במזון חתולים משומר וחיכתה שהחתולים ייכנסו לתוכן. בהדרגה למדו החתולים את שיטותיה והחלו להיזהר מהמלכודות, אך גם הרשי פיתחה את נהליה בהתמדה.
רבים מהחתולים שלכדה היו חולים ועברו המתת חסד בהרדמה, ואחרים היו חברותיים ונמצאו להם מאמצים שלקחו אותם לביתם. עם זאת, מאות חתולים היו בריאים מספיק כדי לעבור סירוס או עיקור, אך פחדו מבני אדם ולכן לא התאימו לאימוץ. החתולים האלה הוחזרו לאזור המחיה שלהם אחרי שקטמו להם את קצה אוזנם השמאלית, כדי לסמן שהם עברו טיפול. במשך חמש שנים לכדו וסירסו הרשי וצוותה הגדל בהתמדה עוד ועוד חתולים. ובקצב איטי אך עקבי, מספר החתולים באושן ריף החל לצנוח.
המתווך
החדשות על הצלחתה של ORCAT החלו להתפשט בקהילת פעילי זכויות בעלי החיים. הרשי נעשתה מעין ידוענית של לס"ה, ואורחים מכל רחבי העולם עלו אליה לרגל כדי ללמוד איך להעתיק את התוכנית של קי לרגו. חתולי הפרא של האזור משכו לשם גם את הביולוג מייקל קוב (Cove), שהיה אז דוקטורנט באוניברסיטת צפון קרולינה סטייט והגיע בשנת 2012 לשמורה הלאומית לחיות בר קרוקודייל לייק.
אף על פי שמספר החתולים באושן ריף אכן פחת, החולדות הסוחרות נותרו במשבר חמור וקוב חיפש דרך להגן עליהן יותר טוב. חתולי הפרא הרבו להיכנס לשמורה, בעקבות הפעילות הקדחתנית של החולדות החיות בה. קוב ביקש לתעד את השפעות החתולים על אוכלוסיית החולדות ולהבין איך החתולים – לצד גורמים נוספים – מגבילים את שיקום מצבן של החולדות. עבור אנשי השימור, קיומה של ORCAT היה רחוק מלהיחשב ניצחון.
אף שקומץ מחקרים, מרומא ועד ריו דה ז'נרו, אכן הראו ירידות יציבות באוכלוסין בעקבות לס"ה, לא קל לסרס מספיק חתולים כדי לחולל מגמה קבועה של צמצום האוכלוסייה, מסביר ביולוג השימור גרנט סייזמור (Sizemore) מארגון שימור הציפורים האמריקאי. מחקרי הדמיות הראו שצריך לסרס יותר מ-90 אחוז מהחתולים כדי להביא לירידה עקבית באוכלוסייה, ושכמעט בלתי אפשרי ללכוד כל כך הרבה חתולים.
חתולים מבויתים מתרבים ביעילות רבה עד כדי כך שאפילו סטיות קלות בפיקוח על מושבות חתולים עלולות לחדש את התרבותם – כפי שחשפו אפילו הנתונים של ORCAT עצמה. בנוסף נמצא שנוכחות של חתולי פרא מטופחים מדרבנת את בעליהם של חתולים לא רצויים להיפטר מהם באזור הזה – וזו סיבה נפוצה לכישלון השיטה. (זה גם עוזר להסביר את ההצלחה של ORCAT, שפועלת בקהילה סגורה על אי קטן). "לס"ה הוא פלסטר שמדביקים על פצע פתוח", אומר סייזמור.
תומכי לס"ה מודים שהשיטה לא מושלמת. אבל לוי והרשי טוענים שחרף מגרעותיה זו השיטה היחידה עד כה שהצליחה לצמצם את אוכלוסיית החתולים לאורך זמן. לוי אומרת שבני אדם הורגים חתולים כבר מאות שנים, ובכל זאת מיליוני חתולי פרא חיים כיום בארצות הברית. מארה חולק על ההיגיון הזה, וטוען שיש הבדל בין מבצעי ציִיד מזדמנים של חתולים בעייתיים לבין מאמצים חדשים יותר לסלק באופן אסטרטגי את החתולים מתוך מערכת אקולוגית. מחקרי מודלים שביצעו האקולוג כריסטופר לפצ'יק (Lepczyk) מאוניברסיטת אוֹבּוֹרן ואחרים תומכים בדעתו של מארה: ברוב הנסיבות, לס"ה פחות יעילה בצמצום אוכלוסיות של חתולים לעומת המתת חתולים עם לכידתם.
שני הצדדים האשימו את יריביהם בבחירה בררנית של נתונים כדי לבסס את מטרותיהם. ב-2018 כתבו מארה ואנשי שימור נוספים מאמר שבו כינו את תומכי לס"ה "סוחרי הספקות", בהשראת הכינוי שהודבק לאנשים שמגינים על מוצרי טבק ומכחישים את שינוי האקלים מתוך רצון ברווחים אישיים. אבל הבעיה המהותית באמת היא שמלכתחילה חסרים נתונים, גם על היקף הבעיה (לדוגמה, קשה לספור במדויק חתולי פרא) וגם על השיטות הטובות ביותר לצמצם את אוכלוסיית החתולים בהקשר של הגנה על חיות בר. במובן הזה, קרב החתולים בנושאי שימור נשען על דעות יותר מאשר על מדע מבוסס ראיות. במאמר שפורסם במאי 2019 בכתב העת Conservation Biology תחת הכותרת "בהלה מוסרית סביב חתולים" טענו אתיקנים, אנתרופולוגים וביולוגי שימור שצריך להסתכל על האזורים האפורים.
בשעה שקוב נכנס לביצה הזאת הוא ידע שסילוק חתולים מהשמורה ידרוש את הסכמת ORCAT. היה עליו להראות להרשי ראיות לכך שהחתולים שלה אשמים בפשע המיוחס להם. איש לא ביצע מחקרים פרטניים שהראו איך בדיוק החתולים משפיעים על מין מסוים של מכרסם שנמצא בסכנת הכחדה. אז זאת הייתה נקודת המוצא שלו.
הממצאים הראשונים של קוב, שפורסמו בהמשך בעבודת הדוקטורט שלו, היו מרשיעים: התברר שצפיפות האוכלוסין של חולדות סוחרות נמצאת ביחס הפוך למספר חתולי הפרא בשטח. אם חתולים הסתובבו באזור, החולדות נעלמו ברובן, ואלה שנותרו שינו את התנהגותן.
כשהרשי ראתה את הממצאים, היא זעמה על הרמיזה שהיא חלק מהבעיה. אחרי הכול, היא עבדה ללא לאות במשך קרוב לעשרים שנה כדי לצמצם את אוכלוסיית החתולים בלי שאף אחד מקרוקודייל לייק הציע להושיט לה עזרה. "באמת לא ידעתי מה עוד יכולנו לעשות", היא אומרת. קוב שינה את הטקטיקה. הוא רצה להראות שהירידה באוכלוסין שמביאה לס"ה עדיין איטית מדי כדי להציל מינים פגיעים כמו החולדה הסוחרת. כפי שמסביר מארה, "כשאתה מחזיר חתול לסביבה, הוא ימשיך להרוג".
כשקוב בחן פרוות חתולים בשמורת הטבע, הוא גילה שכמעט כל מה שהחתולים אכלו היה מזון שקיבלו מבני האדם, ובכלל זה אוכל חתולים מסחרי ושיירי פסולת – רק אחוז קטן צרך חיות בר. אבל זה לא מנע מהם לצוד חולדות סוחרות ולהרוג אותן.
תמיכה לממצאים של קוב באה גם ממחקריה של האקולוגית סוניה הרננדז (Hernandez) מאוניברסיטת ג'ורג'יה, שעקבה אחרי הרגלי הציד של חתולים מקומיים בג'קיל איילנד שבג'ורג'יה בשנים 2014 ו-2015. הרננדז הרכיבה קולרים עם מצלמות על 31 חתולי פרא, שבדומה ל-ORCAT הואכלו באופן קבוע. ממצאי המצלמות הראו ש-18 מהחתולים היו ציידים מוצלחים, עם ממוצע של 6.15 הריגות ביום. עם זאת, החתולים לא אכלו את כל טרפם. מארה מסביר שחתולים צדים לא מתוך רשעות או כי הם צמאי דם, אלא פשוט כי הם חתולים.
בסופו של דבר פנה קוב אל ליבם של אנשים. במהלך מחקרו הוא הציב לא פעם מצלמות שהופעלו על ידי חיישני תנועה ליד קינים של חולדות סוחרות, כדי לעקוב אחר חתולים בפעולה. קוב צילם כמה מקרים שבהם חתולים טיפסו על הקינים, הוכחה לכך שהחיות של ORCAT פעילות בשמורה. ב-2014 הוא צילם את התמונה המנצחת: צילום של חתול עם חולדה סוחרת רפוית גוף בפיו.
מאמץ משותף
הצילומים של קוב עזרו לשים קץ להכחשה של הרשי. גם אם אנשי השימור זלזלו בערכה של עבודתה, היא נאלצה להודות שאכן המצב מדאיג. אוהבי חתולים רבים מגיבים בצורה דומה, מסבירה הדוקטורנטית לסוציואקולוגיה ברוק דיק (Deak) מאוניברסיסטת אדלייד באוסטרליה. היא מצביעה על מחקר מ-2013, שהראה שחברי אגודת אודובון (עמותה להגנה על בעלי חיים) נוטים להתייחס לחתולים חופשיים כאל רוצחים פולשניים, בעוד שהעוסקים בלס"ה רואים בהם העתקים חיים של החברים הפרוותיים שחולקים איתם את ביתם.
להרשי היו תמריצים נוספים לשקול מחדש אם לס"ה היא אכן תרופת פלא. זמן קצר אחרי כישלון תוכנית הרבייה של החולדות הסוחרות, הכריזו מנהלי קרוקודייל לייק על תוכנית לניהול זנים פולשים, שתאפשר להם לראשונה ללכוד ולסלק כל חתול שנמצא בשמורה. חלקם יוחזרו לאושן ריף, ואחרים יועברו לידי השירות הווטרינרי, שיחזיר אותם לבעליהם, ימצא להם מאמצים או ירדים אותם.
התוכנית לא הוגבלה רק לחתולים: היא נועדה גם לפקח על נחשי הפיתון הבורמזיים הפולשים, שהשתלטו על שטחי הביצות בפלורידה (Everglades) וטרפו חולדות וחתולים. גם אם זה נשמע לא לגמרי הגיוני, החשדנות ארוכת השנים של אוהבי החתולים כלפי נאמני שימור בעלי החיים, דרבנה אותם לחשוש שהתוכנית תיתן למעשה אור ירוק להרג חתולים בלתי מרוסן.
מתוך דאגה לשלומם של החתולים, אחד מדיירי אושן ריף תרם 15 אלף דולר ל-ORCAT כדי להרים מתחם סגור פתוח לשמיים בגודל של 46 מ"ר לרווחתם של חתולים זקנים, חולים וחלשים. ב-2016 החל צוות ORCAT להניח מלכודות לא רק כדי לסרס חתולים באושן ריף, אך גם כדי להגביל את יציאתם מהמקום. בהחלטה רבת חשיבות, הרשי נעתרה לתחנוניו של קוב, שביקש שכל חתול שלהם שיימצא בשמורת הטבע יוחזק לאחר מכן באופן קבוע במתחם החדש ולא ישוחרר מחדש להסתובב באין מפריע בחוץ.
קוב, שעובד כיום כאוצר במוזיאון מדעי הטבע של צפון קרוליינה, לא מרוצה מכך שאושן ריף ממשיכים עם תוכנית לס"ה: כ-220 חתולים מסתובבים שם באין מפריע. "אסור להניח לחתולי פרא להגיע למרחק של חמישה קילומטרים משטח טבעי כלשהו", הוא אומר. אולם קוב נאלץ להודות שהצעדים האחרונים של הרשי אכן צמצמו את מספריהם של חתולי הפרא, גם אם לא חיסלו אותם. במאמר שפרסם ב-2019 בכתב העת Biological Conservation, דיווח קוב שהגישה המשולבת להרחקת החתולים מקרוקודייל לייק התבטאה בעלייה בתפוצתן של החולדות הסוחרות. שיעור קיני החולדות המאוכלסים בשמורה עלה מ-37 אחוז ל-54 אחוז תוך שנתיים בלבד.
המחקר של קוב היה קטן, אך היה הניסיון המדעי השיטתי והמתועד הראשון להשתלט על אוכלוסיית חתולי פרא למען מין שנמצא בסכנת הכחדה. הוא מספק ראיות לכך שחיוני לסלק חתולים לצמיתות, אך בעזרת שיתוף פעולה קהילתי, אפשר לעשות זאת בלי לטבוח בהם.
גם קבוצות נוספות משתמשות כעת בגישות ממוקדות נתונים. פרויקטים בוושינגטון ובפורטלנד פועלים להגיע לספירה מדויקת של החתולים החופשיים. כמו כן, מיזם משותף של אגודת אודובון בפורטלנד לקואליציית חתולי הפרא של אורגון עוקב אחרי יעילות השיטות לבקרת חתולים בהיידן איילנד. דיק אומרת שתמיד יהיו צריכים להתאים את השיטה שבה משתמשים לפיקוח על חתולים למאפיינים של כל אזור, אבל עבודתו של קוב בקי לרגו היא טיוטה מוצלחת.
שפץ ביתך
אף שצמצום היקף הפלישות של חתולי פרא לשמורה הלאומית לחיות בר קרוקודייל לייק היה צעד חשוב ראשון, עתידה של אוכלוסיית החולדות הסוחרות מונח עדיין על כף המאזניים. בנובמבר האחרון טס קוב מצפון קרוליינה כדי להכין את הדרוש לסדרה חדשה של מחקרים. בהיעדר דרך לסלק את כל החתולים החופשיים, ולא משנה באיזו גישה נוקטים, קוב חוקר אם שיטות נוספות של התערבות אנושית יוכלו לתרום להגנת המכרסם המתמודד עם הטרדה בלתי פוסקת מצד חתולים ומינים פולשים אחרים.
כדי לבנות את הקינים הענקים שלהן, החולדות הסוחרות גוררות אלפי זרדים למרחק של מטרים רבים בתוך סבך צפוף. המבנים האלה – שמתנשאים בחלקם עד לגובה של יותר ממטר ומתפרסים לרוחב של שני מטר וחצי – משמשים אותם למשכן, בית שימוש, מזווה ומקלט. אולם השאון שהחולדות מקימות במהלך הבנייה שקול לזרקור שמאפשר לחתולים סמוכים להתביית עליהן.
באמצע העשור הראשון של האלף הנוכחי ניסו דיגיינר ואחיו לפתור את הבעיה הזאת באמצעות קינים מלאכותיים שסיפקו לחולדות. גם אם האחים לא יכולים לשים קץ לסכנה החתולית, הם יכולים לפחות לעזור לצמצם חלקית את השפעתה. הם פירקו אופנוע ים, ושינו את הייעוד של השלדה שלו לסביבת מחיה מוכנה. החולדות נכנסו כמעט מיד, והגדילו בהדרגה את המבנה באמצעות זרדים. האחים אספו בשקיקה סירות נוספות.
סיוע אנושי למין שנמצא בסכנת הכחדה הוא עניין נפוץ במלאכת השימור. קוב רוצה לבחון איך הארמונות המלאכותיים האלה משפיעים על הסיכוי שהחולדות יהפכו לארוחת חתולים דשנה. המחקר יכול לספק מידע יקר ערך לאנשי שימור נוספים שמעוניינים להגן על אוכלוסיות של בעלי חיים פגיעים מפני חתולי פרא.
בבוקר קר בחודש נובמבר נסעו קוב ודיגיינר בכביש הדו-נתיבי הרחב שחוצה את קרוקודייל לייק, כשהם חמושים ברשימה של אתרי קינים לבדיקה. הראשון היה קן 427. בית החולדות הרב-דורי נמצא במרחק של מאות מטרים בלבד מהכביש הסואן, אבל מוסתר מאחורי חומה ירוקה כמעט בלתי חדירה שבלעה לחלוטין את קולות המנועים. משפחת החולדות הזאת בנתה את ביתה סביב שלדת אופנוע ים נטוש שהאחים דיגיינר גררו לשם לפני יותר מעשר שנים. החולדות קישטו אותו בקונכיות של חלזונות, פקקי טושים וחבלי בנג'י.
כשראה קוב שהכניסה לקן 427 נקייה מעלים ומקורי עכביש – אות ברור לכך שהוא מאוכלס בחולדות סוחרות – הוא זקף את אגודלו לעבר דיגיינר. "זה בסדר", אמר. בשעות הבאות חזרו השניים על התהליך יותר מעשרים פעמים, בחלקן חגגו לנוכח סימני חיים ובחלקן קוננו למראה שלדות ריקות. לבסוף קוב כרע בצל במרחק של מטרים ספורים מהמכוניות הדוהרות על הכביש והצביע על ערמת זרדים מגובבת – קן חדש שהוא לא ידע עד כה על קיומו. "זה לא הרבה", אמר, "אבל הנה זה כאן".
תרגמה: עמית בנימין
פורסם במקור בגיליון אפריל 2020 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן
לעיון נוסף
- Cat Wars: The Devastating Consequences of a Cuddly Killer. Peter P. Marra and Chris Santella. Princeton University Press, 2016.
- Decrease in Population and Increase in Welfare of Community Cats in a Twenty-Three Year TrapNeuter-Return Program in Key Largo, FL: The ORCAT Program. Rachael E. Kreisler, Heather N. Cornell and Julie K. Levy in Frontiers in Veterinary Science, Vol. 6, Article 7; February 1, 2019.
- Towards Recovery of an Endangered Island Endemic: Distributional and Behavioral Responses of Key Largo Woodrats Associated with Exotic Predator Removal. Michael V. Cove et al. in Biological Conservation, Vol. 237, pages 423–429; September 2019.
מארכיון סיינטיפיק אמריקן
- The Evolution of House Cats. Carlos A. Driscoll et al.; June 2009.
מחברתו של חיבור זה – קארי ארנולד
מאמר זה לקוח מאתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
