רצועת החוף של ישראל משתרעת לאורך כ-195 ק"מ לחופי הים התיכון, ממצוקי ראש הנקרה בצפון עד רצועת עזה בדרום. רצועת החוף משופעת נופים מגוונים, אתרים היסטוריים ומגוון ביולוגי עשיר. גם חופי מפרץ אילת הנפרשים לאורך כ-14 ק"מ הם משאב טבע נדיר וייחודי. במהלך השנים נבנו לאורך חופי ישראל מרינות, נמלים, מזחים, שוברי גלים ניצבים ומקבילים לחוף, רציפים, מעגנות, בריכות מי קירור לתחנות הכוח, מלונות ובתי מגורים. פעילות הפיתוח גרמה לכרסום מתמשך ברוחב החופים ובכמות החולות, וכן לארוזיה ולהאצת ההתמוטטות במצוקי הכורכר.

1. חוק שמירת הסביבה החופית – תשס"ד 2004

צילום: אילן מלסטר
מגדלי חוף הכרמל בחיפה

הסביבה החופית מוגדרת בחוק בצורה ברורה: כל אזור מקו מימי החופין של ישראל ועד 300 מ' ביבשה שימדדו מקו החוף. בתוך רצועה זו, בין עומק מים של 30 מ' (או מרחק של 1 מייל ימי, הרחוק מביניהם) ועד 100 מ' מקו החוף, נמצאת רצועה בעלת רגישות גבוהה עוד יותר, הקרויה "תחום חוף הים". 
חוק שמירת הסביבה החופית קובע כי כל אדם הפוגע בסביבה החופית ללא היתר או אינו נוקט את האמצעים לשיקום הסביבה החופית ולהשבת המצב לקדמותו בהתאם להיתר שניתן לו או פוגע במעבר החופשי הציבורי בחוף – עובר עבירה פלילית שדינה מאסר שישה חודשים או כפל הקנס בהתאם לחוק העונשין.

מתוקף חוק שמירת הסביבה החופית הוקמה הוועדה לשמירה על הסביבה החופית (הולחוף). הוועדה מופקדת על שמירה ואיזון בין שיקולי התכנון לבין הערך של השמירה על הסביבה החופית, וזאת בהתאם לעקרונות, לתנאים ולסייגים שנקבעו בחוק. חוק שמירת הסביבה החופית העניק למשרד להגנת הסביבה כוח כפול בוועדה (שני חברים בעלי זכות הצבעה) מתוך הבנת חשיבות השיקולים הסביבתיים בבחינת תכניות בחופי הים.

מטרות החוק 

1. להגן על הסביבה החופית ואוצרות הטבע והמורשת שבה, לשקמם ולשמרם כמשאב בעל ערכים ייחודיים וכן למנוע ולצמצם במידת האפשר את הפגיעה בהם.
2. לשמור את הסביבה החופית והחול החופי לתועלת הציבור ולהנאתו, ולדורות הבאים.
3. לקבוע עקרונות והגבלות לניהול, לפיתוח ולשימוש בני קיימה של הסביבה החופית.

מלבד מניעת הפגיעה בסביבה החופית, החוק שומר על זכות הציבור למעבר חופשי לאורך חוף הים. הגישה העומדת ביסוד החוק היא שהסביבה החופית אינה רק סביבה ביולוגית או אקולוגית, אלא גם סביבה תרבותית וחברתית וכולה שייכת לציבור הרחב.

2. מצוק החוף

צילום: אלון בר
מצוק החוף בגעש

מצוק החוף בחוף הים התיכון בישראל מתנשא לגובה של 10 עד 50 מטר, בשטח החוף בין אשקלון לחדרה, לאורך של כ-45 ק"מ. המצוק, הוא ערך טבע ייחודי, שמאפשר מבט מרחבי אל הים, המתמוטט ונסוג מזרחה בתהליך מתמשך על פני שנים רבות. 
התמוטטות המצוק יוצרת בעיה מיוחדת, בעיקר באותם אזורי מצוקי החוף המאוכלסים בצפיפות (אשקלון, בת-ים, תל-אביב-יפו, הרצליה ונתניה). האטת קצב ההתמוטטות מחייבת, בראש ובראשונה, להגן על בסיס המצוק מפני פעילות גלי הים, לייצב את המצוק עצמו ולמנוע תהליכי הרס שמקורם בפיתוח ובהקמה של מבנים על גג המצוק ובעורפו.

ממשלת ישראל פעלה בשנים האחרונות לקידום ההגנה על המצוק החופי. בשנת 2010 התקבלה החלטת ממשלה מס' 1620 להתמודדות עם התמוטטות מצוק החוף, ובאפריל 2011 אישרה הממשלה את המלצות צוות היישום. ביוני 2015 אישרה הממשלה את תכנית המתאר להגנות הדחופות למצוק החופי, תמ"א 13 שינוי 9/א'. כמו כן הוקמה החברה הממשלתית להגנות מצוקי חוף הים התיכון בע"מ וניתן לה תקציב של כחצי מיליארד שקל לצורך תכנון וביצוע ההגנות הימיות על המצוק.

התמוטטות המצוק החופי נובעת משילוב של שלושה תהליכים טבעיים עיקריים: 

1. חתירת גלי הים בבסיס (בוהן) המצוק, הגורמת לשיפועו להיות תלול באופן תמידי.
2. אי יציבות המדרון התלול.
3. פעולת הנגר העילי, הנגרמת עקב זרימת מי הגשמים על פני המצוק, המחלחלים לתוכו ומחלישים את שכבות הסלע (חול, חמרה, כורכר) הפריכות ובונות אותו.

לסיבות טבעיות אלה נוספת גם התרומה השלילית של בנייה בגג המצוק ולרגליו, המאיצה את תהליך השחיקה וההרס של המצוק.

מחקרים מראים, כי במאה ה-20 היה קצב הנסיגה הממוצע של מצוקי החוף של ישראל 20-30 ס"מ בשנה, אם כי באירוע בודד עלול להתמוטט קטע של מצוק שאורכו מספר עשרות מטרים ורוחבו מספר מטרים. באזורים עירוניים, כדוגמת אשקלון, הרצליה ונתניה, התמוטטות המצוק מסכנת מבנים הקרובים לשפת המצוק ומטיילים השוהים למרגלותיו. 

בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, קיימת תחרות בין שימושים לאורך החוף. צירוף של פיתוח עירוני, פיתוח תעשייתי, תיירות אינטנסיבית ואזורי תעסוקה יוצר קונפליקט בין בעלי עניין לבין האינטרס הציבורי לשימור חופים לרווחת הכלל. 
לאור זאת התעורר צורך לאומי לטפל בנושא, וכצעד ראשון הוכן מסמך המדיניות להתמודדות עם התמוטטות מצוק החוף.

מורכבות הבעיה והאינטרסים הסותרים הקיימים בין הגורמים השונים, בשילוב עם העלויות הגבוהות הכרוכות בהתמודדות עם תופעת התמוטטות המצוק החופי, הביאו את משרד ראש הממשלה והמשרד להגנת הסביבה, יחד עם המרכז למדיניות סביבתית במכון ירושלים לחקר ישראל, ליזום מסמך מדיניות לטיפול בנושא בראייה רב תחומית ומאוזנת. 

בשנת 2013 הוקמה החברה הממשלתית להגנת מצוקי הים התיכון בע"מ. החברה משמשת גוף הביצוע הממשלתי האחראי לתכנון ולביצוע הגנות ימיות לאזורי המצוק, לתחזוקתן, לניטורן ולניהולן לאורך זמן.

3. הזנת חול בחופי הים

צילום: חברת EDT
הזנת חול בחוף פלמחים באמצעות כלי שיט

הזנת חול משמשת לשיקום חופים חוליים שנסחפו והוצרו, להרחבת חופים חוליים לצרכי פיתוח לשימוש ציבורי ותיירותי, לשחזור או יצירת רצועות חוף חוליות לרגלי מצוקים כשיטה להגנת בסיסם וכן במטרה לשמר אתרי עתיקות ימיים או ספינות עתיקות טבועות על ידי כיסויים בחול. 

חפירת חול והטלתו בחופי ישראל מבוצעת עוד מימי המנדט הבריטי, בעיקר לשם פיתוח נמלים, מרינות, בריכות מי קירור של תחנות כוח ומתקנים ימיים אחרים. 

רוב החול נחפר לצורך פיתוח ותחזוקת נמלים ופיתוח ותחזוקת מרינות, בריכות מי קירור וכיו"ב.
כמות החול הנחפרת בשנה בממוצע במרינה או בריכת מי קירור בחופי הים התיכון בישראל היא 20-30 אלף מ"ק, כאשר בנמל אשדוד נחפרת כמות כפולה לפחות בממוצע בשנה.

השיטות הנפוצות להזנת חול בחופים:

1. הזנת חול "יבשתית": החול מובל במשאיות אל רצועת החוף היבשה, נפרק במערומים ומפוזר על פני החוף ואזור המים הרדודים. השיטה יעילה להזנת חופים קטנים ולפתרון בעיות ארוזיה (סחיפת חול) נקודתיות.
2. הזנת חול על ידי כלי שיט:  מבוצעת מהים, כאשר ספינת מחפר (dredger) חופרת חול בקרקעית הים, מחוץ לחוף המוזן, ומטילה את החול החפור בחוף המוזן. 

מדד ההצלחה של הזנת קטע חוף חולי, שבעורפו נמצא מצוק או מבנה חופי, הוא שמירת מרבית כמות החול שהוזנה, לפחות לאורך עונת רחצה אחת ברוחב חוף ממוצע של בערך 20 מטר לכל הפחות. ככל שכמות החול המוזנת רבה יותר ובמים רדודים יותר, כך יגברו סיכויי ההצלחה לשמירה על רוחב החוף למשך זמן ממושך יחסית. 

לאחר כל הזנת חול מבוצעת סדרה של מדידות ובדיקות על מנת להעריך את יעילות ההזנה. ניתוח המדידות מאפשר הסקת מסקנות וקביעת לקחים לגבי הזנות נוספות בעתיד.

4. משאב החול החופי בים התיכון – התא הליטורלי של הנילוס

מפת התא הליטורלי של הנילוס

חופי דרום-מזרח הים התיכון, הנפרשים לאורך של כ-650 ק"מ, ממפרץ אבו-קיר מזרחית לעיר אלכסנדריה שבמצרים ועד ראש-עכו בקצה הצפוני של מפרץ חיפה, שייכים לתא חופי מן הגדולים בעולם, המכונה "התא הליטורלי של הנילוס". 

בתא חופי זה מתקיים מחזור סדימנטרי שלם, הכולל: מקור המספק את עיקר הסדימנטים (משקעים) לתא, כוחות דינמיים המסיעים את הסדימנטים בתוך חופי התא ולאורכם ואזורי שקיעה סופיים שהסדימנטים היוצאים מן המערכת הפעילה של התא מורבדים בהם.

חוף הים, החל בחוף זיקים בדרום וכלה בראש-עכו בצפון הוא אגפו הצפון-מזרחי של "התא הליטורלי של הנילוס". באזור זה הסדימנטים הדומיננטיים מהחוף עד עומק של כ-30 מ' הם חולות קוורץ עדיני-גרגר שהוסעו אל הים התיכון על-ידי הנילוס.

במשך מיליוני השנים האחרונות, מאז החל הנילוס לזרום אל הים התיכון, הסיעו זרמי הים הנעים לאורך החוף חולות מהדלתא של הנילוס מזרחה לאורך חופי סיני, ומשם צפונה לאורך חופי רצועת עזה וישראל, עד מפרץ חיפה, המהווה היום אגן השקיעה הסופי של "התא הליטורלי של הנילוס". החול, שהצטבר בין היתר בדיונות המקבילות לקו החוף, עבר עם הזמן תהליכי ליכוד, שיצרו רכסי כורכר וחזיתם של אלה נתונה להתחתרות גלי הים ולהתפתחות מצוק.

נסיגת המצוק מתרחשת בתהליך טבעי מתמשך, שעיקרו חתירה וסחיפה של בסיס המצוק על-ידי גלי הים, הגורמת להתמוטטות החזית באופן מדורג ולסירוגין בקטעי חוף שונים. היווצרות המצוק ונסיגתו עם הזמן מזרחה הן תהליך דינאמי, התלוי בראש ובראשונה בתהליכים טבעיים הקשורים במשטר הגלים המקומי, תהליכי סדימנטציה של החול בחזית החוף ולרגלי המצוק וגובה פני הים. שינוי בתהליכים אלה, בעיקר לאור התחזית הנוכחית של העלייה הצפויה בגובה פני הים במהלך המאה ה-21, עלול להחמיר את התופעה ולהאיץ את תהליך ההרס והסחיפה של חזית המצוק.

האיזון במערכת מורפו-דינאמית זו מופר גם על-ידי פעילות האדם, שגרמה במישרין לגריעת חול לרגלי קטעים מסוימים בקטעים אחדים, לדוגמה, באשקלון ובנתניה, כתוצאה מהקמת מבנים ימיים (שוברי גלים וקירות-ים לסוגיהם) בצמוד למצוק או בסמוך לו. בקטעים אחרים הופר האיזון כתוצאה מהקמת מבנים שונים ותשתיות רבות על המצוק, פעולה המחלישה את יציבותו הפיזית של המצוק הפריך ומאיצה את תהליכי הבליה הפנימיים בו ובחזיתו.

5. נקזים עירוניים עם מוצא בחוף

צילום: פרד ארזואן
נקז חוף ברחוב חלוצי התעשייה בחיפה

בחופי הים התיכון ובחופי אילת קיימים 166 צינורות (מובלי) ניקוז מי נגר עילי, שמוצאיהם ממוקמים בחוף במרחקים קטנים מקו המים. מובלים אלה נותנים מענה לניקוז שטחים הולכים וגדלים של בינוי.
על פי עמדת המשרד להגנת הסביבה, מוצאי נקזים בחוף מהווים מפגע סביבתי, ויש לשאוף לצמצמו. עם זאת, לאור קצב הבנייה החדשה מחד גיסא וחוסר ניצול הנגר העילי כמשאב מאידך גיסא, ועקב היות הים המקום הנמוך ביותר שאליו מתנקזים באופן טבעי מי הנגר הנוצרים ביבשה, אי אפשר למנוע לחלוטין את קיומם של מוצאים אלו.
משום כך המשרד אינו מתנגד לנקזים בחוף, תוך הקפדה על יישום מלוא הדרישות המקצועיות המפורטות במסמך נקזים עירוניים עם מוצא בחוף – עקרונות והנחיות תכנון (מצורף בהמשך).
במסמך הזה מציב המשרד להגנת הסביבה, שורה של דרישות מקצועיות לבנייה, תפעול ותחזוקה של מוצאי ניקוז עירוניים תוך התחשבות בטובת הסביבה. 
בין היתר דורש המשרד לשלב את תוכנית מוצאי הניקוז הן בתכנון הכללי והן בתכנון המפורט של הנקז תוך שימת דגש על צמצום המפגעים הסביבתיים באמצעים אלו ואחרים:

• צמצום מספר המוצאים בחופים;
• העדפת מיקומים עם פוטנציאל נזק מופחת;
• הרחקת מיקום הנקז מקו החוף;
• צמצום פגיעת הזרימה ברצועת החוף;
• טיפול חזותי בנקז.

קישורים שימושיים

הקמת תשתיות צנרת בים – מדיניות המשרד להגנת הסביבה

מובא מאתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה –
www.gov.il/he/departments/ministry_of_environmental_protection/govil-landing-page