תיעוד היסטורי מגלה שליונקים הימיים העצומים נדרשו שנים ספורות בלבד כדי לפתח אסטרטגיות חדשות, שהקשו מאוד על ציידיהם האנושיים.
במאה ה-19 נתקלו אוכלוסיות של לווייתני ראשתן באויב קטלני ויעיל שלא הכירו קודם לכן: בני האדם. מחקר חדש מגלה שתוך שנים בודדות לווייתנים אלו למדו את שיטות הפעולה של הציידים ופיתחו שיטות משלהם לחמוק מהם. ניתוח של יומני ציד שהותירו ציידי לווייתנים אמריקאים שפעלו בצפון האוקיינוס השקט הראו שבמהלך השנים הראשונות של הציד המסחרי של יונקי הענק חלה ירידה של 58 אחוז במספר הלווייתנים שניצודו. הירידה התבטאה הן במספר הלווייתנים שנלכדו והן בכמות הפעמים שהציידים זיהו את נוכחותם. ניתוח של הנתונים במודל מתמטי מעלה שהירידה נבעה בעיקר מלמידה ואימוץ של טכניקות חמיקה חדשות.
מוח גדול בגוף ענק
לווייתני ראשתן גדול ראש (Physeter macrocephalus) הם יצורים ענקיים שיכולים להגיע לאורך של 19 מטר. הם חיים בלהקות של 15-20 פרטים ומסוגלים לצלול עד לעומק של יותר מקילומטר בחיפוש אחרי דיונוני הענק שהם אוהבים במיוחד לאכול. כדי לצוד בחושך המוחלט השורר בעומק הזה הם משתמשים באיכון הדי (סונר), שמאפשר להם לבנות במוחם תמונה תלת-ממדית של סביבתם בעזרת החזרי קול. הראשתנים מסוגלים להשמיע צלילים חזקים במיוחד, שמאפשרים להם להתמצא היטב ואף לתקשר זה עם זה לאורך מרחקים גדולים מאוד. לא רק גופם גדול במיוחד, אלא גם מוחם, והם ידועים כחיה בעלת המוח הגדול ביותר יחסית לגודל גופה.
למרות גודלם העצום, קיים באוקיינוס טורף אחד שמאיים על הראשתנים – הלווייתן הקטלן (אורקה). נראה כי כדי להגן על פרטים חלשים בלהקה, לווייתני הראשתן נוהגים להתקבץ במעגל על פני המים כשזנבותיהם מופנים החוצה. כך הם הודפים את אויביהם הקטלנים בזנבותיהם החזקים. אך דווקא דרך הפעולה הזאת העמידה אותם בסכנה עצומה מול ספינות הציד שלנו, בני האדם, היות שהיא הקלה מאוד על הציידים לפגוע בהם בצִלְצָלים.
המחקר הנוכחי מראה שהראשתנים ידעו להתאים את עצמם לאויביהם החדשים. החוקרים התמקדו באזור בצפון האוקיינוס השקט, שהיה בו תיעוד מפורט למדי של מסעות הציד המוקדמים של ציידי הלווייתנים. היות שבני אדם לא צדו מעולם ראשתנים באזור הזה לפני המאה ה-19, אפשר ללמוד מהתיעוד המפורט איך הגיבו היונקים הימיים המותקפים לאיום החדש.
הירידה החדה בשלל הציד – 58 אחוז, כאמור, בתוך זמן קצר – דרשה הסבר. אפשרות אחת הייתה שהציידים הראשונים היו טובים יותר מאלה שהגיעו אחריהם. אולם בדיקה של נתוני ציד מאזורים אחרים באותן שנים, שציד הלווייתנים החל בהם מוקדם יותר, לא העלתה מגמה כללית של ירידה בשלל. על כן האפשרות הזאת נשללה.
לבדיקת שתי השערות אחרות השתמשו החוקרים במודלים מורכבים שחזו את קצב הירידה הצפוי במקרה שהן נכונות. אפשרות אחת הייתה שבתחילה הציידים פגעו בעיקר בלווייתנים הפגיעים ביותר, כלומר הפרטים הזקנים ביותר או גורים ואמהותיהם המגוננות. כשמספרם של אלה פחת, ציד הפרטים הבריאים והחסונים נהיה קשה יותר. אולם המודל העלה שבמקרה כזה יש לצפות לירידה איטית יותר בשיעורי ההצלחה.
ההשערה הנותרת קבעה שהלווייתנים למדו דרכים לחמוק מהציידים. במקרה הזה המודל המתמטי חזה ירידה קצת פחות חדה מזו שנצפתה בפועל. כשהוסיפו למודל את האפשרות שהלווייתנים למדו לא רק ממפגשים ישירים עם ציידים, אלא גם מהחלפת מידע עם קבוצות אחרות של ראשתנים, הוא כבר הראה ירידה חדה בשלל הציד, בהתאמה גבוהה לירידה שנראתה בפועל.
צילום: Shutterstock, steve estvanik
תיעוד ביומנים
ההשערה שהלווייתנים למדו לחמוק מהציידים מתיישבת עם התיעוד שמופיע ביומני ההפלגה עצמם. הציידים תיארו בהם שיטות שהלווייתנים נקטו בהן, לדעתם, כדי לחמוק מהם. ציידי לווייתנים במאה ה-19 השתמשו בספינות מפרש והיו תלויים במידה רבה ברוח. הציידים כתבו ביומניהם שהלווייתנים ברחו מהם בעיקר נגד כיוון הרוח, כך שהספינות לא יכלו לעקוב אחריהם. עוד כתבו הציידים שהם ראו את הלווייתנים מתקשרים ביניהם, במה שנראה כמו דיווח על סכנה מתקרבת. בנוסף, החוקרים מאמינים שכתגובה למתקפה האנושית הלווייתנים חדלו ממנהגם להתקבץ יחד, כפי שנהגו לעשות עד אז מול התקפות של לווייתנים קטלנים.
נראה שלווייתני הראשתן זקוקים גם כיום לכישורי הלמידה וההסתגלות שהפגינו מול הציידים בעבר – הפעם מול השינויים הסביבתיים המהירים שמתרחשים באוקיינוס עקב שינויי האקלים וזיהום מעשה ידי אדם. השינויים האלה מעלים את חומציות הים ועלולים להשפיע על מקורות המזון ואזורי המחייה של הלווייתנים. יכולת למידה מהירה עשויה לסייע להם לשנות דפוסי אכילה והרגלי נדידה ולהסתגל בהצלחה למציאות החדשה.
תוכן זה כתוב על ידי – אורי ברמן
תוכן זה פורסם במקור באתר האינטרנט של מכון דוידסון – davidson.weizmann.ac.il
